|
|
Page:171
של הקשת הפוליטית שלא ביטלו את הממצאים , אלא את משמעותם : מי שבשבילו היה התנ"ך יסוד התרבות העברית , יצירה שנתקדשה במשך אלפי שנים בעם היהודי , לא חשש מערעור הזהות הישראלית על ידי גילוי העובדה שסיפורי המקרא אינם מהימנים מבחינה היסטורית וחלק מהם אינו אלא מסכת אגדות שעל פיה פירשו בשלהי הבית הראשון את קדמוניות עם ישראל . לפיכך , דווקא הזרמים שיסודם בציונות ההומניסטית לזרמיה לא ראו את עצמם מאוימים בידי הממצאים . דומה שאת הביטוי המזוכך ביותר לגישה הזאת נתן נתן זך , משורר עברי נודע ואיש שמאל , שאמר ( בהתייחסותו לפרסומיהם של אותם ארכיאולוגים שכפרו בתיאור גדולתן של מלכויות דוד ושלמה : ( "ככל שייתכן שהישות המדינית העברית היתה קטנה יותר , כן גדול יותר הפלא שביצירת התנ"ך , אחת היצירות הגאוניות ביותר שהצמיחה האנושות . " המתינות של התגובות החילוניות על ביקורת הארכיאולוגים ביטאה תפיסה לאומית , שאיננה מתקשה לקבל את העובדה שעם ישראל החל את דרכו בדברי הימים כאחד מעמי האזור ורק בשלב מאוחר יותר בתולדותיו , כנראה לקראת סוף ימי הבית הראשון , אימץ את אמונת הייחוד והתבדל מעמי הסביבה באורחות חייו ובנורמות המנחות אותו . לנוכח התפיסות הכנעניות–הדתיות מאז מלחמת ששת הימים , היה אפילו מרכיב מושך לב בתזה שביטלה את תקפותו ההיסטורית של כיבוש יהושע על מעשי האכזריות המיוחסים לו . התפיסות ה " כנעניות " הקיצוניות העצימו את תולדות הבית הראשון כתקופה העברית הקלאסית , מתוך התנכרות לתקופת שיבת ציון והבית השני . אך אפשר לקבל את ביקורת המקרא ואת הארכיאולוגיה בלי לקצץ את שורשי הקיום היהודי בארץ–ישראל ואף בלי להתנכר ליצירה בת אלפי שנים ששימשה מקור והשראה לדורות של יוצרים יהודיים . דומה שהוויכוח בין הארכיאולוגים , ההיסטוריונים וחוקרי המקרא החזיר במידת מה את המקרא מניכוסו הדתי–הלאומי אל שדה ההתייחסות הישן שלו , כטקסט תרבותי חילוני . המפגש שבין השקפות הקצה הדתי–הלאומני של הזהות הישראלית לבין הקצה החילוני–הכנעני מלמד על הדרך הארוכה שעשתה הזהות הישראלית מאז ראשית המאה . הניכוס של המקרא בידי שני הקצוות הביא לירידת מעמדו בקרב החוגים המרכזיים בתרבות הישראלית . את מקומו של המקרא בזהות הישראלית תפסה במידה רבה השואה , כמקור להזדהות עם העם היהודי , עם ההיסטוריה היהודית בת זמננו ועם לקחי המרטירולוגיה היהודית . במקום ללכת לחפירות הארכיאולוגיות , נוסע עתה הנוער ל"מסעות שורשים" לפולין . אפשר לפרש את המהלך הזה כביטוי להתבססות הזהות המקומית של בני הדור הצעיר כזהות טבעית : בחברה שבה חלק ניכר מבני הדור הצעיר הם ילידי הארץ ואף בני ילידי הארץ אין צורך עוד לאשש את הזיקה אליה באמצעות מגילת יוחסין או "זיכרון בספר . " לעומת זאת , הזיקה אל העם היהודי בן זמננו היא שזקוקה לחיזוקים . שאלה פתוחה היא : האם יש דרך להחזיר את המקרא למוקד התרבות העברית , בקרב אותם החוגים שבשבילם היה המקרא אחד מעמודי היסוד של התרבות העברית החדשה ? ( בעקבות ספרה התנ"ך והזהות הישראלית ) לקריאה נוספת : אוריאל סימון , "מעמד המקרא בחברה הישראלית : ממדרש לאומי לפשט קיומי , " בתוך : בקש שלום ורדפהו , תל–אביב , משכל , . 2002 אניטה שפירא , "בן–גוריון והתנ"ך : יצירתו של סיפר היסטורי , " ? בתוך : יהודים חדשים , יהודים ישנים , תל–אביב , עם–עובד , . 1997 יעקב שביט , מעברי עד כנעני , ירושלים , . 1984 נדב נאמן , "העבר המכונן את ההווה , עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן , " יריעות , ג , ירושלים . 2002 ל' לוין ועמיחי מזר ( עורכים , ( הפולמוס על האמת ההיסטורית והמקרא , ירושלים , יד בן–צבי ומרכז דינור , . 2002 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן , ראשית ישראל – ארכיאולוגיה , מקרא וזיכרון היסטורי , אוניברסיטת תל–אביב , . 2003 מאיר שלו , תנ"ך עכשיו , שוקן , . 1985 מטבעות לשון מן המקרא בעברית החיה רוביק רוזנטל לשון המקרא נוכחת בעברית הישראלית בכמה וכמה ערוצים . הערוץ הפשוט הוא המילים הבודדות . מרבית המילים המופיעות במקרא נקלטו בעברית החדשה והן מצויות בשימוש יומיומי . השורשים והמשקלים המקראיים הם בסיס ליצירת אלפים רבים של מילים ונטיותיהן בעברית החדשה . תחום חשוב אחר הוא הביטוי המקראי : הניב , הצירוף הכבול , הפתגם . לביטוי חשיבות רבה בהקשר התרבותי של השפה : ביטויים מייצגים את חוכמת הדורות , את אורח המחשבה וההווי המיוחד של התקופה . נוכחותם של ביטויים עתיקים בלשון חדשה מורה שדוברי העברית המודרנית קיבלו מן המקרא לא רק אוצר מילים אלא
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|