|
|
Page:163
רחל המשוררת על רחל אמנו "הן דמה בדמי זורםפ , " היא אימצה את המיתוס הקדמון ונתנה לו משמעות אקטואלית , לא רק במישור הלאומי , אלא גם במישור האישי . מיתוס זה לא התבטא בזיקה למקומות קדושים – קבר רחל לא היה אתר עלייה לרגל של בני העלייה השנייה – אלא בתחושת שייכות אל הארץ שאליה באו . בני העלייה השנייה לא הרגישו בנוח בכל הנוגע ל"זכות אבות" על הארץ : אין ארץ נקנית לעם בתוקף הבטחה אלוהית . הרעיון הזה עמד בסתירה להשקפת העולם החילונית שפיעמה בהם . הציונות שלהם נבעה בראש ובראשונה מתחושה , שבעולם הנחלק לאומות , אין עתיד לקולקטיב היהודי אלא אם יידע לסגל לו דפוסים לאומיים . המפעל הלאומי ידרוש כה הרבה כוחות נפש , שהמקום היחיד שלמענו אפשר אולי לגייס אותם הוא הארץ שאליה נקשר העם היהודי בעבותות היסטוריים רבי עוצמה . ברל כצנלסון , י"ח ברנר , א"ד גורדון חיפשו נימוקים חוץ–תנ"כיים לזיקתו של העם היהודי לארצו : אם העם היהודי יוכיח את יכולתו כעם מיישב , אזי לו תהיה הארץ . התנ"ך העניק להם את הזיקה הנפשית לארץ , אך לא את הזכות עליה . הזכות נקנית על ידי עמל וזיעה . גישות שונות ניכרו באותה תקופה בכל מה שנגע לעיצובו של פאתוס לאומי , המקיים זיקה למקרא . בצד שימוש במליצות תנ"כיות רמות ניכר הטון המינורי והספקני והחשש לחטוא בדיבורים מופלגים שאין להם כיסוי . מן הסיבה הזאת גם דחה ברנר את היומרות האחד–העמיות , להקים בארץ–ישראל חברת מופת , בנוסח "אתה בחרתנו , " "עם סגולה . " אחד העם גרס שעם עתיק , שנתן לעולם את ספר הספרים , וסבל כל כך בתולדותיו , לא ראוי לו שיקים סתם מדינה , כעוד אחת ממדינות הבלקאן . רעיון "עם הבחירה , " שמקורו מקראי , התפרש בידי אחד העם ותלמידיו כמחייב התעלות מוסרית של הישות היהודית שתקום בארץ–ישראל . פסוקי המקרא נתנו ביסוס אינטלקטואלי והיסטורי להגדרותיו החילוניות של אחד העם את אופי העם היהודי , ולתביעותיו בנוגע לאופייה של האומה המתגבשת . מי שהתנגדו לרעיון "עם הבחירה" וראו בו התנשאות חסרת יסוד של אומה חלושה ורפת כוח , כמו ברנר , למשל , אף הם נאחזו בניב תנ"כי כדי להגדיר את עמדתם : " ככל הגויים . " הוויכוח על שני המודלים "עם סגולה" ו"ככל הגויים" היה עוד זירת פולמוס בין הזרם ה"רוחני" לזרם ה"ארצי . " שני הצדדים יכלו להישען על המקרא : אלה להוכחת ייחודו של עם ישראל מאז ימי עלומיו , ואלה להוכחת "טבעיות" חיי העם בארצו הקדומה , ששובשו בעטייה של הגלות . במסורת היהודית נחשב התנ"ך לנחות לעומת התלמוד – התורה שבעל פה . תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן החזרה למקורות הקדומים . חידוש השפה העברית ולימוד התנ"ך היו מרכיבים שנבררו מתוך התרבות המסורתית ונבחרו לטיפוח בידי התנועה הלאומית המתגבשת . תהליך הסינון והבחירה היה חלק מתהליך החילון של המסורת . מה שבעבר נחשב לעולם רוחני–דתי שלם , בעל כוח מחייב שנובע מסמכות אלוהית , פורק עתה למרכיביו : מקצתם נמצאו ראויים להשתלב בתרבות החילונית הלאומית , ומקצתם נמצאו מיותרים . גבורתם החילונית של יהודה המכבי , שמעון ברגיורא ובר–כוכבא הועלתה על נס , אך רגש של קדושה , תחושת הזדהות עם אלוהים בורא שמים וארץ , אלה נעלמו ואינם . הוראת המקרא והיחס לביקורת המקרא השיטה להוראת המקרא בגימנסיה העברית הראשונה ביפו , שנוסדה ב , 1905– נתקשרה בשאלה אם המקרא הוא תורה למשה מסיני או טקסט לאומי–תרבותי . בן–ציון מוסינזון , מורה התנ"ך בגימנסיה , אכן התכוון ללמד את המקרא על פי שיטת ביקורת המקרא המודרנית ( ר' היהדות החילונית וביקורת המקרא במדור זה . ( הפירוק של ספרי התנ"ך לסוגיהם , העתקת ניבים ופסוקים מכאן לשם לפי המלצות חוקרי המקרא הפרוטסטנטים , את כל אלה אימצו מוסינזון וחבריו , שנלהבו להנחיל לדור הצעיר את התנ"ך בזוהרו הקדמון , בטרם הוקהה בתלי תלים של פרשנויות . גישתו של מוסינזון עוררה פולמוס חריף . בדיון הזה אפשר להבחין בכמה קווי מתאר אופייניים לשיח על מקומו של התנ"ך בתרבות הישראלית : האם התנ"ך הוא טקסט קלאסי חילוני , שאפשר לגשת אליו באותם כלים שבהם היוונים ניגשים ליצירות הומרוס או האנגלים ליצירות שייקספיר , או שמא זהו טקסט אמוני–דתי , יצירה מקודשת , שאין להרהר אחרי הנאמר בה ואין לערער עליה . הסוגיה הזאת מסתירה בתוכה סוגיה עמוקה יותר : של מי הטקסט הזה ? שני עברי המתרס הדתיהחילוני ביקשו לנכס לעצמם את התנ"ך . הוויכוח על ביקורת המקרא חפן בתוכו לא רק את שאלת הקדושה של הטקסט , אלא גם את דרך ההסבר והפרשנות שלו : הפרשנות המסורתית , מימי הבית השני ואילך , הלבישה על הטקסט המקראי משמעויות והסברים שנועדו להתאים אותו למציאות ההיסטורית המשתנה . שכבות של דברי אגדה והלכה אפפו את הטקסט , פרי יצירה תרבותית ודתית יהודית , שנצברה מאז נחתם התנ"ך . התפיסה הציונית החילונית תבעה לחשוף את יופיו של הטקסט הקדמון , ולפרש אותו על דרך הפשט . היה קשר מובהק בין העדפת הפשט לבין הרנסאנס של השפה העברית והתחדשות הדקדוק העברי : כל עוד היה הדקדוק נחלת מעטים מאוד וידיעת השפה היתה מוגבלת ביותר , היתה הפרשנות ברוח " מדרש יוצר , " שהקשר בינו לבין הטקסט הוא אסוציאטיבי , ללא זיקה פילולוגית . החתירה לחזור אל הפשט עלתה בקנה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|