|
|
Page:148
שאלה נוספת שעלתה על סדר היום במחצית השנייה של המאה ה – 19– ובעיקר בשנים הראשונות של המאה ה – 20– היתה שאלת המקוריות של הקוסמולוגיה של ספר בראשית ושל החוק המקראי . התגליות הארכיאולוגיות במצרים , ובעיקר במסופוטמיה , העלו מהאדמה תעודות ספרותיות והיסטוריות , שחשפו קווי דמיון בינן לבין המקרא . התעודות האלה שימשו , מצד אחד , להוכחת המהימנות ההיסטורית של העדות המקראית , אבל , מהצד האחר , העלו את ההשערה שמחברי החומש שאלו יסודות שונים מהתרבות המסופוטמית . תגובה אחת היתה לדחות על הסף את הטענה הזאת , ואחרת היתה לטעון , שאף אם המחבר המקראי נטל יסודות אלה או אחרים מהתרבות הסובבת , הוא עיבד ועיצב אותם ברוח אמונת הייחוד . חשוב לשים לב שבטענה כזאת היתה מופנמת ההנחה שמדובר במחבר אנושי – ולא בחיבור שהוא תוצר של התגלות . הוויכוח על מחקר המקרא בארץ–ישראל שתי סיבות עיקריות גרמו להשתהות הופעתו של מחקר מקרא יהודי : א . האי–רצון לפגוע במסורת הדורות על ידי אימוץ תיאוריה שאינה אלא היפותזה ; ב . החשש מפני האופי הדסטרוקטיבי של ביקורת המקרא הגבוהה . שתי הסיבות האלה גרמו – כפי שכתבו סולובייצ'יק ורובשוב בשנת – 1925 ש"את רוב ברכתם העניקו אפוא בוני המחקר ההיסטורי בישראל לתקופות המאוחרות ובדברי ימי המקרא כאילו לא רצו לנגוע . " הופעת מחקר מקרא יהודי מודרני היתה אפוא חלק ממהפכת התנ"ך ואחד מהגילויים של המודרניזציה האינטלקטואלית היהודית בעת החדשה . התהליך הזה היה תוצאה מובהקת של תגובה על אתגר מבחוץ . להלכה צריך היה לצפות שהיחס לביקורת המקרא מצד חוקרים ואנשי עט לאומיים ו'חופשיים' יהיה משוחרר מאפולוגטיקה ומן החשש מפני הפגיעה בקדושת התנ"ך . ואכן , מחקר המקרא בארץ–ישראל השתחרר מהאפולוגטיקה . את החברה היהודית החדשה בארץ–ישראל , החילונית רובה , העסיקו שאלות הקשורות בעקרון ההתגלות , או בזהות מחבר התורה , הרבה פחות מאשר את האורתודוקסיה והרפורמה בגרמניה . למרות זאת גם בארץ–ישראל נתפסה השערת המקורות תקופה ארוכה כשיטה הרסנית מנקודת מבטה של התודעה הלאומית והיא זכתה לביקורת חריפה . אחד העם תיאר אותה "מגדל פורח באוויר" וטען שאין שום צורך שהמורה העברי לתנ"ך יחקה את "חכמי הגויים ; " ביאליק תיאר אותה "ביקורת מופקרת ; " דוד בן–גוריון פסק כי "העדות התנ"כית על המאורעות ההיסטוריים בעבר הלא–רחוק שקדם לכתיבה נאמנה עלינו יותר מהסברות של מתפלפלים גרמנים ואחרים . " ברומן שירה ( 1971 ) לועג ש"י עגנון לשיטת השערת המקורות ומתאר אותה " מספקת למתעסקים בה פנטסיה , וכיוון שאינם יודעים לכתוב רומנים הם משערים השערות הנוחות לשיטתם ובאים אחרים ובונים עליהם בניינים של תהו . " ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר , אף שהחזיק בדעה רדיקלית על התפתחות האמונה הישראלית , דחה את טענת השערת המקורות שחמשת חומשי תורה הם חיבור של מקורות וקטעים שונים , משום שלדעתו , " אפילו עורך אמון לא היה יכול לאחות את כל המקורות והקטעים ליצירה שלמה ואחדותית כל כך . " מהביקורת הזאת עשוי להתקבל רושם מוטעה שהדוברים הנזכרים לעיל , והשותפים לדעתם , דחו על הסף את הנחות היסוד של ביקורת המקרא . אך למעשה , השקפת העולם הלאומית החופשית , ורוב ספרות המחקר העברית שעסקה בנושא הזה , קיבלו את הנחת היסוד שהחומש הוא יצירה אנושית והוא בנוי משכבות ( מקורות ) שונות , ומבטא השקפות שונות . הם גם סברו שהדרך להפוך את התנ"ך לספר היסוד של השקפה לאומית חופשית אינה לקרוא אותו כספר דתי ( תיאולוגי , ( העומד מעל לכל ביקורת , וגם אינה לקבל את תפיסת העולם התיאו–היסטורית של המקרא . הדרך הנכונה היא לראות בו יצירה ספרותית נשגבה , היסטוריה של עם ישראל ; ספר המגלם את הרוח של עם ישראל ואת ערכי היסוד הנצחיים שלה . במילים אחרות , הנושא החשוב והקובע בעיניהם לא היה שחזור תהליך הכתיבה והעריכה וקביעת הזמן שבו נכתבו ספרי התנ"ך , אלא חשיפת האופי האחיד של השקפת העולם ושל הערכים הנצחיים והעל–זמניים שבהם ; ערכים שעליהם להיות חלק בלתי נפרד מעולמו של היהודי הלא מאמין . שאלה חשובה נוספת שעלתה על הפרק היתה הערעור על המהימנות של המקרא כעדות היסטורית . שתי דרכי תגובה הופיעו . הראשונה , כפי שהציע חוקר המקרא מ' סולובייצ'יק ( מנחם מנדל סוליאלי ) בחוברת "ראשי–פרקים במדעי המקרא" ( אודסה , , ( 1914 היתה להבחין בין התנ"ך כחיבור היסטורי ובין התנ"ך כהשקפה היסטורית , כלומר , לראות בו חיבור המשקף את התודעה ההיסטורית ואת תמונת העבר – וההווה – של זמן כתיבתו . הדרך האחרת היתה לנסות להוכיח את מהימנותו של המקרא כתעודה היסטורית . קביעת לימוד התנ"ך כמקצוע ראשי במערכת החינוך העברי היתה גם היא חלק ממהפכת התנ"ך , ולכן נעשתה השאלה , אם קבלת השערת המקורות בנוגע להתהוות המקרא פירושה פגיעה במעמדו כהיסטוריה לאומית וכספרות לאומית , לאירוע בפולמוס על הוראת התנ"ך בגימנסיה הרצליה בתלאביב בשנת . 1912 הוויכוח הזה פרץ בגלל הטענה שהמורה לתנ"ך , בן–ציון מוסינזון , הנהיג בגימנסיה את הוראת התנ"ך לפי שיטת ולהאוזן : הפריד בין היסודות השונים של התנ"ך –
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|