|
|
Page:145
ב . ביקורת היסטורית . עניינה של זו במקרא כתעודה היסטורית לתולדות עם ישראל בתקופת המקרא . היא בוחנת את המהימנות של עדות המקרא כמקור היסטורי , בין היתר גם לאור עדויות חוץ–מקראיות . בצורתה הרדיקלית , ראתה הביקורת הזאת בחלק מהתעודות ההיסטוריות המקראיות מסורות , אגדות , מיתולוגיה , ואפילו 'המצאה' לצרכים לאומיים ופוליטיים . ההשפעה הרבה של ביקורת המקרא על שני אגפיה נבעה מכך שהיא הציעה ניתוח פילולוגי–היסטורי מדעי של הטקסט המקראי , והשוואה אמפירית שלו לתעודות היסטוריות קדומות . ביקורת המקרא הזאת הולידה במהלך כשתי המאות האחרונות לא מעט פרדיגמות , שכל אחת מהן הציעה שחזור משלה ליצירת ספרי החומש מהמקורות השונים , לעריכת ספרי המקרא מיחידות ספרותיות שונות , ולזיהוי של מחבריו / עורכיו וזמנם . כמו כן הצמיחה הצעות שונות לשחזור ההיסטוריה של תקופת המקרא . בהקשר הזה חשוב להבחין בין השחזור שהציעה להתפתחות הדת ובין השחזור שהציעה להתפתחות ההיסטורית . וחשוב גם לזכור כי במקרא עצמו אין טענה שמשה כתב גם את הסיפור ההיסטורי בחמשת חומשי תורה , אלא רק את החוקים והמצוות . המסורת שמשה כתב את חמשת הספרים ( בראשית-דברים ) היא מאוחרת . בשיח הציבורי הכללי והיהודי על ביקורת המקרא נוצר מאז אמצע המאה ה19– בערך זיהוי כמעט מוחלט בין השערת המקורות ובין מחקר המקרא וביקורת המקרא . גם אחרי שהשערת המקורות נהפכה לכאורה לאופנה חולפת , וגם אחרי שבמחקר המקרא הועלו דברים המערערים לכאורה את מסקנותיה והוצעו לה פרדיגמות חלופיות שונות , יש הממשיכים לתפוס בעיקר אותה ככפירה מסוכנת מכל שאר התיאוריות , אשר מטרתה המוצהרת היא להרוס את התנ"ך באמצעות דקונסטרוקציה רדיקלית שלו . הפרדיגמה של השערת המקורות זכתה משנות ה70– של המאה ה19– ועד שנות ה20– של המאה ה20– לפופולריות רבה , ואף נהפכה לאורתודוקסיה מחקרית . בחברה האירופית נוצרו שני מחנות : השמרנים ומצדדי הביקורת . הראשונים – נוצרים ויהודים כאחד – תפסו את ביקורת המקרא ככפירה הרסנית , המדברת בשם המדע החופשי , ולא בשם הדת , התיאולוגיה או הכנסייה . למבשרה של השערת המקורות , הפרדיגמה החשובה של ביקורת המקרא , נחשב ספרו של הרופא הצרפתי ז'אן אסטרוק משנת . 1753 אסטרוק טען כי חמשת חומשי תורה מורכבים משני מקורות – האלוהיסטי והיהוויסטי – והם היו בידי משה בעת כתיבתם . מאז , ועד המחצית הראשונה של המאה ה , 19– הלכה השיטה והשתכללה על ידי מלומדים רבים , בעיקר ברבע האחרון של המאה ה . 19– שיטת השערת המקורות נתפסה כמאורע מהפכני בהיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה הנוצרית ונקשרה בעיקר בשמם של ק"ה גרף ושל יוליוס ולהאוזן והיא נקראת שיטת גרף–ולהאוזן . ולהאוזן שכלל בספריו Proloegomena zur GeschichteIsraels ( אקדמות לדברי ימי ישראל ) ו Die Composition des Hexateuchs– ( הקומפוזיציה של ההכסטאוך , החומש וספר יהושע ) את הפרדיגמה על בסיס ההישגים של קודמיו . השערת המקורות חילקה את ספרי החומש לארבע שכבות ( מקורות ) שונות , שנכתבו , לשיטתה , בזמנים שונים , והן מייצגות השקפות עולם תיאולוגיות ותיאו–היסטוריות שונות , ומכאן גם שלבים שונים בהתפתחות האמונה , החוק והפולחן . לפי התיאוריה הזאת , ארבע השכבות היו אלה : שני מקורות מוקדמים – מקור J ( היהוויסטי ) ומקור E ( האלוהיסטי , ( שנקבעו בעיקר לפי השימוש שעשו בשם יהוה , או אלוהים , מקור D ( המשנה–תורתי ; דויטרונומיסטי , ( מחבר ספר דברים , והמקור הכוהני P – ( קיצור של , Priestly Code תורת כוהנים , ( שהוא המאוחר ביותר , ונכתב אחרי החורבן , והיה הבסיס לתפיסה הפרושית והרבנית . כל המקורות האלה אוחדו יחד על ידי עורך , או עורכים , אבל העריכה לא הרחיקה את האופי המיוחד של כל אחד מהם . חשוב לציין שוולהאוזן לא הציע את החלוקה למקורות רק לפי שמות האלוהות , אלא גם לפי אלמנטים מרכזיים אחרים : מקום הפולחן , תורת הקורבנות , לוח השנה והחגים , מעמד הכוהנים והלוויים . לפי הפרדיגמה שהציע , קדמה הנבואה לתורה , והרובד העממי ( שתי השכבות הראשונות , ( שהיה ביטוי של הדת הטבעית ( הספונטנית , ( קדם בהרבה לרובד המאוחר , הכוהני–המקדשי . הדת הטבעית , שממנה התפתח המונותיאיזם המוסרי של הנבואה , נהפכה אחרי שיבת ציון , בתהליך רגרסיבי , לדת כוהנים תיאוקרטית . השערת המקורות גם קבעה שהיה מרחק רב של זמן בין המחבר המקראי ובין האירוע שעליו הוא מספר , ולכן חמשת חומשי תורה – ובמידה רבה גם הספרים ההיסטוריים – אינם עדות אותנטית ומהימנה , אלא הם משקפים תמונות עבר והשקפה תיאו–היסטורית . טענה חשובה אחרת , שהופיעה כבר בספרו של דה וטה משנת , 1813 היתה ההבחנה בין היהדות של עם ישראל המקראי ( Hebraismus ) לבין יהדות העם היהודי אחרי שיבת ציון . להבחנה הזאת בין התקופה שבה היה עם ישראל עם לאומי ובין התקופה שבה נעשה עדה ששולטים בה כוהנים ( תיאוקרטיה ) היתה , כמדומה , השפעה על תפיסת העבר של התנועה הלאומית , וגם על הבחירה בשם עברי ( ו'עבריות ( ' לתוארו של היישוב היהודי החדש בארץ–ישראל ולכינויה של התרבות היהודית החדשה , שכן גם היא ראתה בתקופת המקרא את התקופה האותנטית של העם החי בארצו .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|