|
|
Page:124
סוציולוגיים . לראשונה ניצבים עתה בראש סולם העדיפויות של ההיסטוריוגרפיה היהודית גורמים אלה , ולא הדת היהודית על ערכיה התיאולוגיים והרוחניים . ורביעית , גם בגלל האידיאולוגיה האוטונומיסטית שלו , וגם בגלל היחשפותו למדע ההיסטורי העשיר ורב הפנים של העשורים הראשונים של המאה ה , 20– עושה דובנוב מאמץ מובהק לקשר בין תולדות העמים לתולדות ישראל והדבר ניכר הן בגישתו לתיקוף והן בפרשנותו . חשוב כמובן לזכור שבחצי המאה שבין גרץ לדובנוב הפך העיסוק בהיסטוריה של היהודים לדיסציפלינה לגיטימית ואף מועדפת במילייה התרבותי של יהודי אירופה , במערב ובמזרח כאחד . כתבי יד ומקורות מכל הסוגים נאספו עתה בספריות ובארכיונים , כתבי עת החלו להתפרסם ומונוגרפיות היסטוריות רבות בנושאים שונים ומגוונים יצאו לאור . מנקודת הראות של יהודים המבקשים להשתלב בחברה שבה הם חיים , אם בנוסח הלא לאומי שהיה רווח בגרמניה ואם בנוסח של הלאומיות הרוחנית או האוטונומיסטית , היה אכן היגיון ברור בהתמסרות לעבודה היסטורית על הקהילות היהודיות השונות בארצות מושבן . גם למחקרים לוקאליים ממש , בעיקר על הקהילות היהודיות בערים שונות , היתה אז עדנה . אך בעוד שבמרבית העבודות מסוג זה היתה לעמדה האידיאולוגית–הפוליטית של המחברים חשיבות משנית , המשיכה להיכתב במרץ רב גם היסטוריה יהודית שמטרותיה החוץ–מקצועיות , בעיקר בתחום בניית הזהות היהודית , היו ברורות ומודגשות . לקראת סוף המאה ה19– נכון הדבר בעיקר בנוגע להיסטוריוגרפיה הציונית . כבר מאז פרסום הכתבים הציוניים של פינסקר ושל סוקולוב , בראשית שנות ה80– של המאה ההיא , ברור היה שההיסטוריה היא כלי ראשון בחשיבותו בעבודת השכנוע שנטלו עליהם ומרכיב מרכזי בתפיסת עולמם . לא במקרה עסקו השניים בשלב ראשון בתולדות האנטישמיות . המסקנה שביקשו להסיק , איש איש בדרכו , היתה ששנאת ישראל היא גורם של קבע בתולדות העמים . לא מן הנמנע , כתב אחד העם כעבור זמן לא רב , בשנת , 1891 שההומניות והליברליזם יתפשטו ויתחזקו , " והעולם ימלא צדק ואושר ... רק ' חוץ מן היהודים . "' מנקודת ראות זאת , אפשר היה אמנם לקבל את השקפתו של גרץ על חיי הייסורים של היהודים בגולה , אך לא את התמוגגותו מהישגי האמנסיפציה . אפשר היה לקבל את ההעדפה של התנ " ך על פני התלמוד וההלכה שהיתה מנת חלקם של המלומדים מן האסכולה של " מדע היהדות , " אך לא את אמונתם בשליחות הרוחנית של היהודים במהלך גלותם בין העמים . אפשר היה להמשיך ולהתמלא פליאה על קיומם העיקש של היהדות והיהודים במרוצת שנות הגלות , כמו ששבו ועשו כל ההיסטוריונים שעסקו בהיסטוריה היהודית מאז יוסט , אך לא לחייב את הקיום הזה בצורתו הנוכחית אלא לקרוא לסיומו . המחנה הציוני התמקד בעיקר בהבדלים שבין גישתו לגישות קודמות . הגדיל לעשות גרשום שלום , אשר פרסם לראשונה בשנת 1945 מאמר פולמוסי חריף בכותרת "הרהורים על חוכמת ישראל . " שלום הבחין היטב במתח ( מה שהוא קרא "סתירה ( " בין "הכרזות מוזרות על 'מדע טהור' ואובייקטיבי , " המאפיינות את המלומדים – רובם ככולם היסטוריונים – שבהם עסק , לבין התפקיד הפוליטי שקיבלו עליהם . הוא בז בוז עמוק לסנטימנטליות שגילה בהם , לאפולוגטיקה ולאידיאליזציה של העבר שבהן , לדעתו , עסקו . אך יותר מכול תיעב את מטרותיהם . אף כי הודה שהיו אולי גם "מגמות משמרות" במפעל המדעי של חוכמת ישראל , ראה בנציגיה "חכמי החיסול , " מתאבדים היסטוריים , "קברנים וחנטים ואפילו ספדנים . " אלא שכפי שנאלץ שלום להודות , גם ההיסטוריוגרפיה הציונית ומדעי היהדות שצמחו בארץ–ישראל סבלו מנגעים דומים . "אחרי הריקות האחת של ההתבוללות , " כותב שלום , "באה האחרת , זו של הפראזה הלאומית המתרברבת . " מנקודת ראות מרוחקת יותר , קל לראות היום שגם את ההיסטוריה שנכתבה בידי ציונים מושבעים הנחו צרכים אידיאולוגיים ופוליטיים . גם היא תרמה רבות למאגר הידע שלנו על העבר ולהבנתו , כפי שתרמו העבודות של ראשוני חוכמת ישראל , אך גם אותה כשלעצמה יש לראות כגילוי היסטורי . גם היא סבלה ( ובמידה מסוימת עדיין סובלת ) ממלל על אודות אובייקטיביות שלמה ומהכרה עצמית חלקית ומתחסדת . ייתכן שהאווירה האינטלקטואלית שהביאה עמה המחשבה הפוסט–מודרנית מאפשרת בעת האחרונה להשתחרר במקצת מנגעים אלה . מכל מקום , כמו בימי הזוהר של חוכמת ישראל , גם לאחר מכן היו העבודות המונוגרפיות על פרקי זמן מוגדרים בהיסטוריה או על מוקדים גיאוגרפיים מסוימים של חיי היהודים , עבודות שאין להן יומרה לספק "נרטיב גדול , " שלם ומקיף , חופשיות יותר מן הצורך להשתלב בשיח האידיאיהפוליטי של זמנן . עם גידולו המהיר של מאגר המקורות , ממילא נעשה קשה יותר לאדם אחד לחבר סינתזה גדולה מן הסוג הישן . במרוצת המאה ה , 20– בניגוד למאה ה , 19– שלטה המונוגרפיה , כז'אנר היסטוריוגרפי , הן בהיסטוריוגרפיה הכללית והן ביהודית . יוצא מן הכלל אחד בתחומנו הוא עבודתו המונומנטלית של סאלו ( שלום ) בארון , היסטוריה חברתית ודתית של היהודים שהופיעה בצורתה הסופית ב18– כרכים בין 1952 ל . 1983– מוצאו של בארון היה מהעיירה טארנוב שבגליציה ואת חינוכו האוניברסיטאי קיבל בעיקר בווינה . מאז שנת 1926 התגורר בארון בארצות הברית וכיהן כפרופסור ל"תולדות עם ישראל , ספרותו ומוסדותיו" באוניברסיטת קולומביה בניו יורק , תפקיד שלאיש מקודמיו לא ניתן אז ביבשת האירופית . גם בארצות הברית היתה במשך שנים רק קתדרה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|