|
|
Page:122
הבא להציג סינתזה "גדולה" של ההיסטוריה היהודית – מקצועית ומלומדת , פרי עטו של היינריך ( צבי ) גרץ . גרץ החל בפרסום ההיסטוריה של היהודים מן הזמנים הקדומים ביותר עד ימינו בשנת 1853 והשלים את אחד–עשר הכרכים שלה בשנת . 1876 הקונטקסט שבו כתב כבר לא היה זה של ראשית האמנסיפציה . היו אלה שנות שגשוג בגרמניה , שנים שאפשרו גם ללא יהודים רבים לשפר את מצבם הכלכלי , לחדור לבורגנות ולאמץ את ערכיה . ליהודים , קבוצה עירונית שעיקר פרנסתה במסחר , היתה נקודת מוצא נוחה במיוחד בכניסה לתהליך זה . לקראת סוף שנות ה60– הם כבר הצליחו לבסס את מעמדם בחברה הגרמנית והושלם גם ההליך התחיקתי , שבו הוענק להם שוויון זכויות אזרחי מלא . באווירה זו אפשר היה לשוב ולספר בלא חשש לא רק על ההישגים הרוחניים של היהודים בכל הדורות , אלא גם על סבלם , על השנאה שהוטחה בהם ועל האפליה שבמסגרתה נאלצו לחיות תמיד . ההיסטוריה של גרץ נחשבת אפוא להיסטוריה שאינה רק "פנימית" אלא גם " חיצונית . " היא עוסקת לא רק ביצירה הייחודית של היהדות אלא גם ביחסים הטעונים והקשים בין היהודים לאומות העולם . זוהי , לכן , לא רק היסטוריה של הדת היהודית וגלגוליה אלא גם של החברה היהודית . אולי אין זו היסטוריה חברתית של ממש , אבל לפחות גיחה ראשונית בכיוון זה יש כאן . גרץ כתב בתקופה שבה כבר היתה ההבנה ההיסטורית לעניין מקובל , אשר עיצב במידה לא מעטה את ההכרה העצמית של היהודים , בעיקר בגרמניה , ואפשר לומר שפרסום ההיסטוריה שלו היה אז להם מאורע אינטלקטואלי מכונן . אך בעוד ההקשר העיקרי הדרוש להבנת עבודתו של יוסט הוא ההקשר הכלל גרמני ותולדות ראשית האמנסיפציה , ההקשר העיקרי להבנת עבודתו של גרץ הוא הוויכוח הפנים–יהודי על הדרכים לשימורה של היהדות , על האופן שבו עליה להתאים את עצמה לדרישות העולם המודרני , ועל ההגדרה העצמית של מאמיניה . גרץ , שקיבל חינוך יהודי רחב ולהשכלה אוניברסיטאית גרמנית זכה רק בזמן מאוחר יחסית , ראה בדאגה את השפעות הרפורמה על יהודי גרמניה ויצא לעשות שימוש מודע ומובהק בהיסטוריה כדי לשמר הכרה יהודית אחרת , אמיתית ונכונה יותר על פי השקפתו . גם הוא , כמו יוסט וצונץ , לא היה מעוניין רק בהיסטוריה מלומדת ועובדתית אלא בהיסטוריה שהיא מורת דרך להכרה , כלי בבניית זהות קיבוצית . כבר קודם לכן , בוודאי לא יאוחר משנות ה40– של המאה ה , 19– הסתבר שיש לפחות שתי דרכים להתמודד עם הדילמה שלפניה עמד כבר יוסט , דהיינו , כיצד לתאר באורח חיובי יהדות שעליה מותחים ביקורת מוחצת . צונץ , ואחריו מיכאל זק " ש , מחוקרי ספרותה של יהדות ספרד , וזכריה פרנקל , המייסד של הסמינר לרבנים בברסלאו ומנהיגו של הזרם המתון ביהדות הליברלית בגרמניה , הדגישו כולם את ריבוי הפנים של היצירה היהודית ואפשרו לעצמם בדרך זו גם לפאר את הישגיה וגם להתקיף את פניה המוסדיים–הרבניים . מנגד התייצבו אנשים כעמנואל וולף ואדוארד גנז , מראשוני ה " איגוד , " ואחריהם , יותר מכול , מנהיג תנועת הרפורמה בגרמניה , אברהם גייגר . לגבי דידם של אלה , מה שהציל תמיד ועדיין מציל את היהדות ושומר על הרלוונטיות שלה הוא שבכל תהפוכות הזמנים נשמרה בה תמצית רוחנית אחת , נצחית ונשגבת . עיקרה של תמצית זו , כפי שהגדיר אותה וולף כבר ב , 1822– הוא רעיון המונותיאיזם . היהדות כביטוי השלם ביותר של המונותיאיזם , והיהודים כשומרי הגחלת של רעיון זה בכל הזמנים , הם שני העקרונות החשובים ביותר באידיאולוגיה הכוללת של הרפורמה והבסיס לכתיבת ההיסטוריה של מי שהיו מנהיגיה . עקרונות אלה מדריכים את המפעל ההיסטורי של אברהם גייגר בכל כתביו , ובייחוד בספרו היהדות ותולדותיה שיצא בשלושה כרכים בברסלאו בין השנים 1856 ו , 1871– קרוב לסיום מפעלו המונומנטלי של גרץ . האחד ראה ביהדות עצמה את בסיס הצורך בשילוב בתרבות הלא יהודית . השני ביקש לספק ליהודים סיפור היסטורי נפרד שעיקרו המתח בינם לבין שכניהם הלא יהודים והצורך לשמר את ייחודם . לפנינו שתי גישות שונות , שני נרטיבים יריבים , שכל אחד מהם מעוגן בחקר המקורות ולכל אחד מהם מטרה חברתית ואפילו פוליטית מובהקת . היריבות האישית בין גרץ לגייגר הבליטה ביותר את הניגוד הזה , אך מקורותיו היו עקרוניים ולא אישיים . כללית , היה זה מאבק על דמותה של היהדות ועל אופייה של קהילת היהודים בעידן המודרני . ספציפית , היה זה מאבק על היקף השילוב של היהודים בחברה הסובבת . הוויכוח הזה היה , ובמידה רבה עודנו , אופייני למעמדה המיוחד של ההיסטוריוגרפיה המודרנית – גם הלא יהודית , כמובן – כדיסציפלינה שיש לה יומרה מדעית , אך היא ממשיכה להיות בעלת תפקידים נוספים , חוץ–מדעיים , גם בעידן החילון . תפקידים אלה שוב לא היו בדרך כלל בעלי תוכן דתי . גם היסטוריונים דתיים , שראו בעצמם מאמינים גמורים ושומרי מסורת , הקפידו להתרחק מכל מטפיזיקה תיאולוגית מפורשת . מצד שני , לא מעט מן המושגים שעשו בהם שימוש עתה נלקחו מעולמות הרוח שהיו רחוקים מן השחזור הקר והמדעי של דברי ימי העבר . דיבורים על שליחותו של העם היהודי , למשל , על כנסת ישראל ועל רוח האומה נשמעו מוכרים לכל מי שהיה אמון על ההיסטוריוגרפיה הלאומית–הרומנטית ואפילו הלאומנית , שהיתה מקובלת אז , בעיקר בגרמניה . אך דיבורים אלה , במקרה היהודי כמו במקרים אחרים , שמרו על משהו מאווירת ההיסטוריה הקדושה בטקסטים החילוניים הללו , בתוך שהם מקנים לסיפור ההיסטורי משמעות ששכנה תמיד מחוצה לו .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|