|
|
Page:110
התהליך , ולא מהות גרעינית הקיימת ביסודו מקדמת הימים . על גבי המרקם התוכני הזה פועלים הרצון והדחף של יהודים בדורות שונים ; הם משתמשים בו כחומר , זונחים חלקים שלו , מאמצים או משנים חלקים אחרים בתהליך של פירוש מחדש – או , להפך , מנסים לסגור ואף להקפיא אותו על ידי מתן הילה של מהות נצחית ושל מסורת אבות בלתי משתנה . יהדות המקרא מול היהדות הרבנית . דומה כי הדחף של יהודים להמשכיות , והאישור הרצוני החוזר של המשכיות זו במצבי משבר ומעבר , הם הסיבה העיקרית לכך שנוצרו הנחות מטפיזיות בדבר מהות גרעינית יהודית חבויה ובלתי משתנה . דווקא כשאתה משנה ואפילו הופך את מסורת אבותיך , אתה נוטה לטעון שאינך אלא ממשיך אותה – כדי לשמר לא רק את הקבוצה , העם וכו , ' אלא , בייחוד , את מקור הסמכות הנורמטיבי שלה . דוגמה לכך היא היהדות הפרושית והרבנית , שחוללה מהפכה בדת משה המקראית , אך טענה שהיא עושה זאת בשמה ומכוח סמכותה . למעשה , הניגודים בין הדת המקראית לרבנית היו עצומים , עד שניתן לראות בהן שתי דתות יהודיות שונות . ( ראייה מתונה יותר של הפער מוצגת בערך התהוותה של היהדות הרבנית ( . מכל מקום , ברור כי בדת משה המקראית לא היו חיים אחרי המוות ; התקיים בה רק העולם הזה , שהאל עצמו שכן בו , ובו בלבד ניתנו השכר והעונש ; ואילו הדת הפרושיתהרבנית החדירה את האמונה היוונית והמצרית בחיים שלאחר המוות , והעתיקה את עיקר השכר והעונש לעולם הבא . בזה היתה שותפה לנצרות , שגם היא התחילה כזרם פנים–יהודי . כמו כן הדת הרבנית העמידה במרכז חיי הדת את הלימוד והתפילה ולא את הקורבנות , והחליפה את בית המקדש האחד בבתי כנסת ובתי מדרש מקומיים . גם אופי הרליגיוזיות היהודית עבר מהפכה : מרחב הקדושה התפשט מעכשיו על כל שטחי החיים והיומיום , ולא הוגבל עוד לתחום המיוחד של הפולחן . גם מנהיגי הדת הוחלפו : לא עוד כוהנים בני אהרן ונביאים שקיבלו השראה אלוהית ישירה , אלא חכמים ולמדנים , יוצרים ובקיאים בתורה שבעל פה , שחשיבותה עלתה עם הזמן על זו של התורה המקורית . ואולי מעל לכול , הסמכות הקובעת – הסמכות לפרש את דבר האל – הועברה לבתי דין של החכמים עצמם , עד שגם האל עצמו היה חייב לקבל את פסיקתם " ) אין משגיחין בבת קול , " "לא בשמים היא . ( " ברור שנטילת–סמכות מרחיקת לכת כל כך , שיש בה קרע כה רדיקלי עם העבר , היתה זקוקה ללגיטימציה ; וזו היתה יכולה להינתן רק במונחי המסורת שאותה יצאו לשנות . מכאן נוצר צורך לייחס מהות אחדותית לדת היהודית ול"יהדות" בכלל , ונולדו האגדות שלפיהן התורה שבעל פה קדמה לבריאת העולם , או שהיא צפונה בתוך התורה שניתנה למשה ועתיקה כמוה . במילים אחרות : היהדות הרבנית , שניצחה את מתחריה ותפסה סמכות על התורה שבכתב , היתה חייבת להציג את חדשנותה לא כשלילה אלא כהמשך וכפיתוח פנימי של תורת משה – לא פחות מכפי שהנצרות הראשונה , זו של ישוע ותלמידיו , היתה חייבת להצהיר שגם היא מימוש של תורת משה , שאותה באה לשלול – ולהמשיך בדרך אחרת . בשני המקרים נבנה זיכרון המשכי חדש מתוך הצורך לתת לגיטימציה למהפכה . עם ודת בזיכרון ובהיסטוריה היהודית . שאלת יסוד הקשורה לכאן היא – בניסוח בן זמננו – שאלת היחס בין העם היהודי לדתו . לפי אמונה נפוצה , שרבים מקבלים כד-גמה ראשונית ללא ערעור , היהודים מתייחדים משאר העמים בכך שאצלם העם והדת היו מאז ומעולם דבר אחד , והסימביוזה הזו היא מהותית לעצם קיומם . עלינו לשאול אם יש לסברה זו בסיס מספיק לא רק במציאות ההיסטורית , אלא גם ברכיבי הזיכרון האימננטי של היהודים עצמם . מי שקורא את התנ"ך בלי להניח מראש אחדות סימביוטית של הדת והעם , רואה שהכתובים מכחישים אותה . לא כך העם היהודי זוכר את עצמו בספרו העיקרי . הזיכרון היהודי מדבר על מאות שנים , אולי יותר מאלף , שבהן סירב העם לקבל את דתו והשניים פעלו כגורמים נפרדים . דור אחר דור , מלך אחר מלך , עשו העברים "את הרע בעיני יהוה . " הם עבדו את הבעל והאשרה , או הקטירו בבמות לאלילי כנען ולאלוהי ישראל כאחד . רוב מלכי ישראל ויהודה היו שותפים לפולחן האלילי , לא רק שליט עריץ כאחאב , אלא אפילו שלמה החכם , בונה המקדש . ( אי אפשר לפטור את מעשי שלמה כ"סטייה , " כי מושג זה מניח שדת יהוה המונותיאיסטית והאנטי–אלילית כבר התקבלה באופן מכריע בעם ובמנהיגות , וזה מנוגד לתיאורי המקרא עצמו ( . עד ימי יאשיהו – מאות רבות אחרי זמנו של משה – ניהלה דת יהוה מאבק איתנים כדי להתקבל , וידעה נסיגות יותר מהצלחות . יאשיהו , מגבוה , העניק לדת יהוה עדנה זמנית ; אך אחרי מותו שוב נטשוה חלקית ממשיכיו , סימן לרפורמה דתית שלא נקלטה היטב בעם . דת משה נעשתה דומיננטית בעם רק בתקופה הפרסית ( מן המאה ה6– עד למאה ה2– לפני הספירה . ( המנוף העיקרי להצלחתה בא כנראה ממנהיגות הגולים בבבל , שהחזיקה בשלטון הפוליטי ביהודה באמצעות עזרא ונחמיה ובסיוע מרות השלטון הפרסי . עזרא ביקש לזהות את גבולות הדת והאתנוס , ולכן סילק מן הדת הנורמטיבית לא רק את בני הנכר שנספחו לה , אלא אף שבטים השייכים מבחינה אתנית לעממי העברים ,
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|