|
|
Page:109
בין היתר , עיון מחדש בדימויים וסטריאוטיפים שחדרו ללשון הדיבור ובאמצעותה למערכת המוסכמות . חלק מהם בנוי מטעויות עובדתיות וסיפורי אגדה שהמחקר לא הצליח לשרש , ובחלקם הם מושגים עיוניים או אידיאולוגיים . מושגים אלה נוצרו לעתים בידי ההיסטוריונים עצמם , או בידי מחנכים וסופרים המושפעים מהם . כמו כן , המסורת הדתית ודובריה משתמשים במושגים ובקטגוריות המייצגים את גרסת הזרם היהודי שניצח בעבר ( היהדות הרבנית ) כאילו היא זהה עם ההיסטוריה היהודית כולה , או עם מהותה הנסתרת , וחלק מן השיח הזה חודר גם להיסטוריוגרפיה החילונית . נעיין בדוגמאות אחדות ( ונציע להן ראייה אפשרית אחרת . ( היהדות . המושג התמים–לכאורה "יהדות" נשמע מובן מאליו לדתיים ולחילונים כאחד . בכל מקום ניתן לשמוע ביטויים כמו : " היהדות אומרת ש"– או "לפי היהדות כך וכך , " כאילו יש , ותמיד היתה , ישות חד–משמעית שזה שמה ; אך זה אופן דיבור מטעה . אם הדובר הוא דתי , כוונתו בדרך כלל לגרסה מסוימת של הדת היהודית , שהוא רואה בה את מהות התרבות היהודית כולה . ואם הדוברת היא חילונית , היא נכשלת לא פעם בהעצמה מטפיזית של יש זהותי בדיוני . המושג "יהדות" קיבל את תפוצתו מאנשי "מדע היהדות" בגרמניה של המאה ה . 19– תחת השם Judentum הבנו חוקרים אלה ישות היסטורית מיוחדת , לא בדיוק עם ולא רק דת , שניתן להתחבר אליה באמצעות הבנה ומחקר ולא בהכרח דרך האמונה . ברקע תפיסתם עמד מושג של מהות יהודית עלהיסטורית , יחידאית וחבויה , שהיתה קיימת מקדמות הימים , והיא מגלה את עצמה בעידנים היהודיים השונים . ואולם , במבט ביקורתי , זוהי הנחה מטפיזית שאין לה בסיס רציונלי מספיק . למעשה , היא שריד של אמונה דתית בלבוש חילוני ; ועל כך תעיד העובדה שכמה היסטוריונים מאלה , כולל אנשי "אסכולת ירושלים" במאה ה , 20– מתארים את המהות היהודית במטפורות כעין דתיות כגון "כנסת ישראל . " בעייתי עוד יותר הוא השימוש של דוברים ומחנכים דתיים מודרניים במונח "יהדות , " בצירוף ה"א הידיעה " ) היהדות . ( " זה שימוש מגמתי שלא תמיד מודע לעצמו ככזה . גם כאשר נדמה למשתמשים בו שזה ביטוי תיאורי , למעשה הוא בא להטיף לדרך או לאמונה מסוימת . שכן , הוא רומז כי התוכן שהוא מייחס ל"יהדות" ככזו מבטא מהות אחדותית ומקודשת , הממצה את כל ההיסטוריה היהודית ואת כל התכנים שרק להם ראוי לקרוא יהודיים , ולכן תוכן זה מחייב את הדובר ואת שומעיו . מבט חילוני–ביקורתי מגלה כי , לפי הזיכרון היהודי עצמו , אין "יהדות" קבועה אחת , ואין סובייקט יהודי יחיד וזהותי . אם רואים ביהדות דת , הרי דת זו השתנתה כמה פעמים , ובאופן כה רדיקלי עד שניתן לדבר על ארבע דתות של יהודים : ( 1 ) הדת הישראלית הפגאנית לגווניה ; ( 2 ) דת המקרא המונותיאיסטית ( דת יהוה , או דת משה ( 3 ) ;( הדת הפרושיתהרבנית ( דת התלמוד ( 4 ) ;( הדת הרפורמית המודרנית לגווניה . כמו כן בכל אחת מדתות אלה התחוללו שינויים מסדר משני . למשל , השינויים בדת המקרא לפני ואחרי יאשיהו , לפני ואחרי עזרא ; או השוני בין הפרושים הראשונים לבין הדת הרבנית הבשלה . נוסף על כך התקיימו זרמים יהודיים פוסט–מקראיים – צדוקים , איסיים , מתייוונים , נוצרים–יהודים , ובהמשך יהודים גנוסטיים , קראים , שבתאים ועוד – אשר התחרו ביהדות הפרושית–רבנית , ולאחר כישלונם כמעט נמחקו מן התודעה ההיסטורית ומן הספרות הנורמטיבית . ואם רואים ביהדות לאום אתני ( גנוס , או זרע אברהם , ( הרי יש להכיר בכך שמרכיבי הגנוס הזה היו הטרוגניים כבר בימי קדם ( עברים , יהודאים , ישראלים , שומרונים = ] נשארי ממלכת ישראל + "כותים" שיובאו מבחוץ , [ עמונים , אדומים , איתוראים [ גרים מן הגליל ודרום הלבנון ] וגרים אחרים מרחבי האימפריה הרומית . הטרוגניות זו גדלה והתרחבה מאוד בשנות התפוצה הארוכות , כפי שחושפת גם הפיזיונומיה רבת הגוונים של יהודים . אפילו שמו של העם לא היה אחיד – "עברים , " "בני ישראל , " ו"יהודים" בשני מובנים : בני ארץ יהודה ובני הדת היהודית . ואשר להיבט הרואה ביהדות תרבות או ציוויליזציה , גם הוא אינו מאפשר לדחוק את גיוונה הגדול לתוך גרעין מהותי קבוע . נוסף על כך התקיים אצל היהודים תהליך חוזר ונשנה של הדרה פנימית , שהתיר רק לגורם הנורמטיבי המנצח לשרוד . בדרך זו הלך ונבנה סובייקט יהודי היסטורי לא אחיד ולא זהה עם עצמו , שהיה נושא ההמשכיות היהודית . ליהודים אכן יש והיתה המשכיות מרשימה , אבל המשכיות אין פירושה דווקא רציפות – של תוכן , של שליחות , או של מהות אחת ויחידה החבויה בכל הגילויים . במבט חילוני , ההיסטוריה רוקמת זהויות–נמשכות באמצעות תולדותיהן , כלומר בדיעבד . אלה הן זהויות כעין סיפוריות , הנבנות מתוך התודעה האנושית והרצון האנושי , אשר מאשרות ומזהות את עצמן כהמשך של העבר גם כשהן מחוללות בו שינוי ; וה"מהות" היא תוצאת התהליך הזה , ולא נתון ראשיתי . המהות מתקבלת מתוך הסיפור כולו , וזה מגיע רק עד להווה , ובכך אינו גמור אלא פתוח להמשך שונה האפשרי בעתיד . לכן המהות ( במידה שבוחרים להשתמש במושג זה ) היא פלורלית או דיאלקטית , ולא זהה בפשטות ובמישרין עם עצמה . מהות פלורלית זו נשענת על מצע של טקסטים , זיכרונות , ביטויים , מנהגים וכו , ' אשר מאפשר את ההמשכיות ומגשר בין תקופות ומצבים . גורם זה הוא מרקם אמפירי שנוצר על ידי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|