|
|
Page:95
מתפרשים בזמן הליטורגי המעביר אותם קדימה אל לב הגאולה , אל מעבר למאבקים וליוהרות השווא הכוזבות של ההיסטוריה . מבורכים בחיק הנצח , בית הכנסת הוא בבחינת "גאולה" והוא המזכיר לכנסייה ( הנוצרית , ( שהבשורה שלה לגויים מחדירה אותה להיסטוריה , שלא לשכוח כי המטרה היא תמיד להוליך את ההיסטוריה אל מעבר לעצמה , אל "קץ הימים . " מאליו מובן שרוזנצווייג היה עוין לציונות ולשאיפתה להחזיר את היהודים להיסטוריה . לימים ריכך בהרבה את העוינות הזאת , אחרי שהכיר כמה מתומכי הציונות הרוחנית ובהם מרטין בובר , ארנסט סימון וגרשום שלום , שהעריך אותם מאוד בשל רצינותם האינטלקטואלית . בהדרגה חתר רוזנצווייג להחדיר למחשבתו ולחייו יותר ויותר מרכיבים של היהדות המסורתית , החל בשמירת כשרות וכלה בלימוד התורה . אף על פי כן היה ייחוד בגישתו למצוות . שלא כמו יהודים אורתודוקסיים , לא יכול רוזנצווייג לקבל את המצוות רק מתוך הכרה בסמכות הרבנית , ואמר כי "אמונה דתית המבוססת על הכרה בסמכות כמוה כהעדר אמונה וככפירה . " גישתו ל"חוק" היתה , כפי שכתב במכתב גלוי למרטין בובר , שיש לעודד כל יהודי לחקור ולדרוש את האפשרויות הסקרמנטליות והאקזיסטנציאליות של המצוות כדי שיקבע הוא אלו מהן הוא חש עצמו קרוא לקיים . בכנותו את המכתב הגלוי הזה בשם "הבונים" רמז למדרש על ישעיה מד , יג : "אין אנו רק בניך אלא גם בוניך . " לכל דור ודור נמצאת ההזדמנות , ואף המשימה , ליצור לעצמו את החוק . גישה דומה נקט גם כלפי לימוד התורה . אדם יהודי אינו חייב להתייחס לכל טקסט מן המקורות ביחס אפריורי של קדושה . כל מה שנדרש ממנו הוא עמדה נכונה הפתוחה לדיאלוג עם הטקסטים האלה . רוזנצווייג גילם את התפיסה הדיאלוגית הזאת כשייסד , בשנת 1920 בעיר פרנקפורט , את "בית המדרש היהודי החופשי" לחינוך מבוגרים , שבו התקיימו הלימודים באתרים שונים והיו כרוכים בתשלום . רוזנצווייג עמד על גביית תשלום ברצותו שהתלמידים יתייחסו ללימודם ברצינות , אך בית המדרש היה " חופשי" במובן שכל שאלה היתה מותרת בו . מתוך מודעות מלאה לכך שיהודים מודרניים מנוכרים במידה זו או אחרת מהעולם המושגי והרטורי של היהדות הקלאסית , סבר רוזנצווייג שכל השאלות שמציבים קוראים מודרניים לטקסטים העתיקים הן לגיטימיות . אך נחוץ גם שאוזניו של הקורא תהיינה כרויות לתשובות שהטקסטים האלה ממציאים לשאלותיו . כדי לאפשר את הדיאלוג הזה , נטל על עצמו רוזנצווייג , יחד עם בובר , לתרגם מחדש את המקרא לגרמנית . העיקרון שהנחה את תרגומם היה שעל שפת המקרא להישמע בתרגום . צריך היה להעביר לשפה הזאת לא רק את מובן המילים כי אם גם את נעימת הקול , ההדגשים , וככל האפשר – את הצליל של העברית . המתרגמים "כופפו" לשם כך את הגרמנית ובמידת מה עיצבו מעין גרמנית מיוחדת , חדשה . הם הסתייעו בתרגומם בפרשנות היהודית המסורתית , וכך עיצבו מקרא "יהודי" מובהק . על מיטת חוליו שממנה לא קם קרא רוזנצווייג את ההגהות לספר ישעיה ואחריו המשיך בובר במפעל התרגום והשלימו סמוך למותו . גרסתו של רוזנצווייג ליהדות מסורתית לא דוגמטית שימשה , ועדיין משמשת , הדרכה לרבים המבקשים לרכוש לעצמם מחדש צורות מסורתיות של דבקות דתית יהודית ולאשר אישור חדש את יהדותם בזיקה לאל חי . נתן רוטנשטרייך פול מנדס–פלור נתן רוטנשטרייך , 1914 ) סמבור , גליציה , כיום : פולין , 1993 – ירושלים ) היה פילוסוף אקדמי ואיש האוניברסיטה העברית בירושלים , ממעצבי ההשכלה הגבוהה בישראל , שהיה מעורב עמוקות בבניית הקהילה היהודית החדשה בארץ–ישראל בתקופת היישוב ואחר כך במדינת ישראל . הוא היה מלומד פורה שכתב כשלושים ספרים ושש מאות מאמרי מחקר , והיה פעיל גם בכתיבה בעיתונות היומית והתקופתית , בהגיבו דרך קבע על אירועי החיים בישראל ובעולם היהודי . מעורבותו זו נבעה מן ההכרה שלתרבות הפילוסופית יש עניין ישיר בטיפוח כבוד האדם ובהגנה עליו בתחום הפוליטי . "הבהרה מושגית" הוא מונח החוזר הרבה בכתביו , שכן הוא סבר כי באמצעות הבהרה כזאת צריכה הפילוסופיה לתרום למודעות הרציונלית הנחוצה כדי שבני אדם יפעלו בהיסטוריה מתוך שיקול דעת ואחריות אתית . מה שכינה " הממד ההיסטורי של הקיום האנושי " היה מרכז עניינו הן כמלומד והן כאינטלקטואל חברתי . ההיסטוריה שהעסיקה אותו לא היתה דיווח על העבר לשם הבנת העבר , כי אם דרך של הארת ההווה , שכן עיקר עניינו היה באופן שבו משפיעה התודעה ההיסטורית על ההווה . למחשבתו היו שני כיוונים עיקריים הקשורים זה בזה : האפיסטמולוגיה ( תורת ההכרה ) של הידע ההיסטורי , והאופן שבו מתפקדת המודעות להיסטוריה בתרבות , ובעיקר בתרבות היהודית המודרנית . לטיעונו , גם מבנה החיים היהודיים ותוכניהם וגם הרגשת העולם ( הסנסיביליות ) הכללית של היהודים השתנו לבלי הכר כאשר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|