|
|
Page:83
שראה אור ב , 1896– הוא ששכנע את קלמנסו , את אמיל זולא , את ז ' אן ז ' ורס וסוציאליסטים אחרים , לא רק בחפותו של דרייפוס , אלא גם בקיומה של קנוניה מאורגנת בשורות הפיקוד הגבוה של צבא צרפת להכתמתה ולהפלתה של הרפובליקה . הפרשה , שנמשכה שתים–עשרה שנים , פילגה בסופו של דבר גם את תומכי דרייפוס . בזמן שז ' ורס והמפלגה הסוציאליסטית , ועמם היהדות הצרפתית הרשמית ומשפחת דרייפוס , בירכו על החנינה שהעניק נשיא צרפת לדרייפוס אחרי המשפט הצבאי השני בעיר רן , שקבע שוב את אשמתו של דרייפוס אך ב " נסיבות מקילות , " התנגדו ברנאר לזאר , קלמנסו , זולא והאינטלקטואלים מחוגו של שארל פגי לחנינה בטענה שהיא חונקת את המאבק האמיתי על דמות הרפובליקה ומערכת הצדק , והתעקשו להמשיך במערכה לביטול מוחלט של פסק הדין המקורי , דבר שאכן קרה , ב , 1906– שלוש שנים אחרי מותו של לזאר . המאבק למען דרייפוס הותיר את לזאר בודד ומנודה . הראשונים לנדות את האנרכיסט בעל הנטיות המהפכניות , שביקש לעשות את הפרשה מנוף להתארגנות פוליטית של היהודים הנרדפים כולם , היו בני משפחת דרייפוס , שדאגו אך ורק לשם הטוב של בן המשפחה , וחרדו בעיקר לשמר את מקומם המועדף בחברה הצרפתית ה"מכובדת . " סיום הפרשה לימד את ברנאר לזאר פרק חשוב בפוליטיקה , בהלכות היהודים , באנטישמיות ובאויבי ישראל מבית . הוא האמין כהרצל כי הציונות מציעה את הפתרון היחיד האפשרי לשאלה היהודית , אך הפתרונות הציוניים שהציע כל אחד מהם היו שונים . בשעה שהרצל ראה בפוליטיקה עניין המופעל מלמעלה על ידי אליטה בעלת זכויות יתר , והתייחס , לדברי לזאר , אל המוני היהודים כאל "עדר של ילדים נבערים , " קרא לזאר למהפכה חברתית פוליטית עממית מלמטה , בקרב היהודים בכל מקום שבו הם מקופחים , נדכאים ונרדפים ; בשעה שהרצל חיפש באופן שיטתי את תמיכתה של מעצמה גדולה , עולמית או אזורית , גם אם היא אנטישמית , לא האמין לזאר בנותני חסות רבי עוצמה אלא דווקא בכוחם ובתודעתם של ההמונים , יהודים ולא–יהודים , שינהלו מאבק מאורגן נגד אויביהם המשותפים ; בשעה שהרצל נסמך בעבודתו הציונית על בעלי ממון יהודיים , האמין לזאר כי הפילנתרופים היהודיים מסייעים במעשי הצדקה שלהם דווקא להנצחת מצב היהודים . בקונגרס הציוני השני , שהתקיים בבאזל באוגוסט , 1898 בלט ברנאר לזאר , שייצג את התנועה הציונית הזעירה של צרפת , בעמדותיו האופוזיציוניות להרצל . מה שנראה ללזאר כסגנונו האוטוריטרי של הרצל , תפיסותיו בדבר הצורך להישאר סמוך על חסדיה של מעצמה עולמית והפופוליזם התועלתני שלו , הביאו לפרישתו הרועמת מן הציונות הרשמית , ולמעשה לירידתו מן הזירה הפוליטית היהודית המרכזית . את מאמריו בענייני היהודים החל לפרסם ב1899– בירחון משלו , Flambeau Le ( האבוקה , ( שאותו הגדיר ביטאון ליהדות ציונית וחברתית . ב4– בפברואר 1899 כתב לזאר מכתב נסער להרצל ובו פרש את משנתו ואת ביקורתו על הציונות שלו : "אתם בורגנים במחשבה , בורגנים ברגש , בורגנים בתפיסה החברתית , וכך רוצים אתם להנהיג עם , עם של עניים ונדכאים , עם של פרולטרים . לא תוכל לעשות זאת אלא בשיטה אוטוריטרית ... אתה פועל מחוצה להם , מעל להם : אתה רוצה להנהיג עדר . לפני שיצרת עם אתה מכונן ממשלה ... עמנו מתבוסס ברפש המאוס ביותר : עלינו להפשיל את השרוולים ולצאת לבקשם במקום שבו הם נאנחים , במקום שהם סובלים שם . עמנו טעון בריאה מחדש , זו משימה אדירה , המשימה הראשונה שעלינו ליטול על עצמנו . עלינו לחנך את העם , להראות לו מה הוא , להעלות את כבודו בעיני עצמו , כדי שיעלה כבודו בעיני אחרים . אז יהיה מסוגל לתפוס את המקום הראוי לו " ... על תוכניתו של הרצל להקים בנק לאומי יהודי כתב לזאר , "בנק איננו ולא יהיה לעולם מכשיר לשיקום לאומי . " בודד ונשכח , הן מלב ידידים הן מלב יריבים , מת ברנאר לזאר ב1903– והוא בן . 38 את הפסל הקטן לזכרו שהקימו בני עירו , נים , הרסו הגרמנים בתקופת הכיבוש של צרפת . חוג אינטלקטואלי–פוליטי של יהודים מן השמאל הצרפתי פועל בפריז ונושא את שמו . אך מי שתרמה יותר מכל אחד אחר להפיח חיים ברעיונותיו ובכתביו הנשכחים של לזאר היתה הפילוסופית חנה ארנדט ( ר' ערך במדור זה , ( שערכה ופרסמה מאמרים שלו בתרגום לאנגלית , והושפעה ממנו מאוד . ישעיהו ליבוביץ' מנחם ברינקר ישעיהו ליבוביץ' , ( 1994-1902 ) מדען , הוגה דעות ומבקר חברה , היה דמות מרכזית בחיי החברה והתרבות של ישראל במחצית השנייה של המאה ה . 20– ליבוביץ , ' יליד ריגה , שעלה ארצה בשנת 1933 ומקצועו המדעי היה כימיה ביולוגית , יכול להיחשב לאחרון בשורת ההוגים הגדולים של היהדות האורתודוקסית הליברלית . בדומה למנדלסון , ראה גם ליבוביץ' את הדת במונחים של "קבלת עול תורה ומצוות , " ולא במונחים של תיאולוגיה חיובית כלשהי . אף שהאמין בהתגלות – "תורה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|