|
|
Page:79
מימושו של העיקרון המוסרי , שבאורח פרדוקסלי אינו ניתן למימוש מלא . לדעתו , המונותיאיזם המקראי , בעיקר כפי שהוא מיוצג בספרי הנביאים , קדם למושג הרציונלי הזה של קדמה מוסרית בהציגו את התגלות האל היחיד בתוך האחדות המוסרית של האנושות בעת ובעונה אחת כהבטחה אלוהית וכאחריות מוסרית אנושית . בתקופת יצירתו הראשונה של כהן האל אינו אפוא אישיות קיימת המתייחסת לאדם , אלא אידיאה בלבד , פוסטולאט ( תביעה ) של אידיאליזם אתי , ולפי זה , הדתות , ובפרט היהדות , רוכשות את מלוא חשיבותן בקדמן את המוסר . ואולם בתקופה שבה פיתח את האמירות הפילוסופיות המאוחרות שלו , לאחר שיצא לגמלאות ( 1912 ) ועבר ממארבורג לברלין , שבה לימד בבית הספר הגבוה למדעי היהדות ( האורתודוקסי–ליברלי , ( החל כהן לחרוג מהשקפותיו הקודמות . הוא קבל על האתיקה בשל כך שהאדם המעניין אותה הוא אך ורק הנציג של המין האנושי ולא האדם היחיד הממשי שהוא לעתים תכופות בודד ומיוסר . הדת , בניגוד לכך , פונה דווקא אל יחיד זה , באמצעות מושג ה"חטא" המשקף את הכרתו של האדם במגבלותיו ובכישלונותיו המוסריים . תודעת חטא זו יש בה סכנה שאדם יגיע דרכה לייאוש מוחלט ויחדל ממאמציו המוסריים . לפיכך נחוץ , לדעת כהן , מושג האל הרחמן , שבפעולת המחילה מאפשר ליחיד החוזר בתשובה לחזור ולהקדיש עצמו להשתלמותו המוסרית . הדת נראתה לו אז באור שונה . היא אינה רק תחום הכפוף למוסר , אלא גם שרשרת של פעולות כפרה – מנהגי פולחן ותפילה – המבטאים חרטה מתוך אמונה באל סלחן ורחמן . כבר אין מדובר באידיאה אלא באל ממשי , המתייחס לעולם ההתהוות הבלתי פוסקת , שהוא עולמו של היחיד . כהן מדבר עכשיו על "הצטרפות" של האל והאדם במעשה החידוש המתמיד של הבריאה ובעיקר בחתירה לשלום אוניברסלי , שהוא גולת הכותרת של ההוויה . בהורותו על כך שהמונח העברי "שלום" נגזר מן המונח "שלם , " הוא מורה שאין ההוויה האנושית שלמה אלא אם כן היא מבוססת על צדק חברתי ועל השלום . החתירה לשני אלה היא אפוא בסיסה של הדת בכלל ושל הציווי היהודי בפרט . את הרעיונות החדשים האלה הציג כהן בשני ספריו המאוחרים "מושג הדת בשיטה הפילוסופית" ( 1915 ) ודת התבונה ממקורות היהדות . ( 1919 ) אף שכהן נדרש כאן למחקר מעמיק במקורות היהדות הקלאסית לשם הארת פילוסופיית המוסר שלו , ואף שקטגוריית היחיד שלו מזכירה את רעיונות האקזיסטנציאליזם של קירקגור ושל הוגים דתיים אחרים שבאו בעקבותיו במאה ה , 20– נשארת הגותו של כהן על הדת קשורה במושגי התבונה והאתיקה הרציונלית . הדת בכלל , והיהדות בפרט ובעיקר , נראות בעיניו כנועדות לשרת את הקדמה המוסרית , את החזון הגדול של מימוש מלכות האל עלי אדמות , מלכות שאותה מבין כהן במונחים חברתיים ולא במונחים תיאולוגיים . הוא מדגיש כי המדובר הוא בקידום החירות , הצדק החברתי והשוויון . מבחינה זו התיאולוגיה שלו קשורה בהגותה של המאה ה19– יותר משהיא קשורה להתפתחויות פילוסופיות של המאה ה . 20– כהן היה ביקורתי כלפי הציונות , שבה ראה רק את "שאיפתם של היהודים להיות מאושרים" ככל הגויים , חופשיים מן הנטל המוסרי של היהדות . בשנותיו האחרונות האמין ב"סימביוזה , " מזיגה של רוח היהדות ורוח הגרמניות שתשרת את הקדמה התרבותית–מוסרית האוניברסלית , ובהשפעת אמונה זו אף קרא לצעירים יהודיים להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה כדי למלא את חובתם לגרמניה שהיא גם חובתם למוסר ולאנושות . הרמן כהן : המונח העברי "שלום" נגזר מן המונח "שלם" – אין ההוויה האנושית שלמה אלא אם כן היא מבוססת על צדק חברתי ועל השלום
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|