|
|
Page:70
של הנפש . תהליכים אלה מרחיקים את האפשרות לגילוי העצמיות ולגאולה עצמית . גאולה עצמית אפשרית כמפעל של יחידים ושל חברותות של יחידים עצמאיים . גורדון ראה בדת תופעה עמוקה הגונזת בתוכה את החידות שעליהן יש לענות באורח חיים , בתרבות , בהכרעה מוסרית . השאלות שהיא מעלה לא יוכלו לקבל חשיבה פולחנית או אינטלקטואלית ממוסגרת . התשובה נעוצה ביכולת של האדם לחיות בטבע , לחוש תחושה של שותפות בעבודתו , לגלות את כוחותיו היוצרים . תפקידו של האדם לא לפגוע בטבע , אלא להשלימו . על ידי התנסות בעבודה הגופנית האדם חש את כל גופו ורוחו , הוא נעשה מודע למגבלותיו ומביע את שייכותו לקוסמוס . במאמץ הגופני ובהתכוונות הרוחנית האדם לומד לקבל תהליכי חיים ומפעיל את מחויבותו המוסרית . ההתנסות בעבודה לא תיתן לחבל בטבע כמכלול . קטעים בטבע יכולים לסתור זה את זה ולערוך מלחמה זה בזה , אך המכלול כולו הוא החשוב . א"ד גורדון היה הוגה עברי ראשון שתפס את הבעיה האקולוגית–מוסרית . גורדון לא היה רומנטיקן המבקש לחזור לטבע במובן המקובל . הוא לא הטיף לחזרה אל הכפר . הוא האמין כי מבחינה חברתית מתבטל הכפר בן ימינו בפני העיר , והבורות והאלימות משחקות בו תפקיד חשוב . גורדון היה בעד השכלה וחלם על הקמת אוניברסיטה עברית . לדידו , תרבות העבודה והטבע היא תיקון של ההשכלה , ולא ניפוצה ; היא הצורך לשקם את השסע ולא להתעלם ממנו . נקודת המוצא של גורדון היתה שהיחיד שומר על אחריותו ויחידותו גם כשהוא פועל במעגלים רחבים יותר כמו משפחה ואומה . בכל מעגל נשמרת אחריותו המוסרית של היחיד . השיא של הרחבה מוסרית זו מתבטא ביחס של האם לבניה . גורדון האמין בשוויון ערכה של האישה . אמונתו של גורדון בצורך לחדש את פני האומה לא הביאה אותו לתפיסה הקוראת לקורבנות למען העם . היחיד לא נקרא להתבטל . הוא נקרא לממש עצמו במעשה היוצר בעם . לדעת גורדון , גם במישור הלאומי יש לחיות מעבר לאגואיזם ולקולקטיביזם . אין להעניק לעם את שלא ניתן ליחיד . על שניהם מוטלת אחריות מוסרית דומה . לכך קורא גורדון "עם אדם . " היחיד והאומה עומדים באותו דין , נקראים לאותה אחריות . המודרניות וההתרחקות מן הטבע הביאו לניכורן של האמנות והפוליטיקה . גורדון התנגד לסוציאליזם הפוליטי המאורגן בימיו . הוא חשש שהסוציאליזם , על סמליו ודרכי מהפכתו , וכמו כן הסגידה למעמד ולפוליטיקה הכוחנית , אינם אלא סימפטומים של המחלה – ולא דרך ליציאה ממנה . הוא האמין כי חידוש החיים של העם היהודי ושל האנושות לא יבוא בדרך של סגידה לטכנולוגיה או אמונה בניצחון הפוליטיקה . שני אלה מובילים לשיא הגיוני יחיד : המלחמה . התרופה לכל אלה היא הפגישה הבין–אנושית והעבודה בטבע . שתיהן מובילות לפעילות החשובה מכולן : החינוך העצמי . היציאה ממעגל החיים המצומצמים ומחיי הבדידות הבאים לידי ביטוי ביצר השלטון , תביא לחיי התפשטות , להתחדשות אנושית , לגילוי האינסופי שבסופי . אמנם , ניתן להגדיר את האדם רק על ידי צמצומו , על ידי סגידה למסגרתי , לחיצוני , לטכני . אך האדם חייב לבחור בחיים במובן הפורץ גדרות , עליו להפוך את הווייתו המקוטעת לאחדות . לכך קורא גורדון , מילה חדשה שהמציא : " חוויה , " שהיא מעין צירוף בין הוויה לחיים . בשנת 1909 הביא גורדון את אשתו ובתו ארצה . אשתו נפטרה כעבור שנה . הבת עסקה בהוראת עברית ונדדה כאביה . גורדון , שהיה מהמורים הגדולים של העלייה השנייה וידיד נפש של רבים מאנשיה , נפרד מכמה מהם בכעס רב בתום מלחמת העולם הראשונה . השתתפותם של חבריו בהתנדבות לצבא הבריטי , במסגרת הגדודים העבריים , וקריאתם לאחרים להצטרף אליהם נראו לו כבגידה בציונות . הוא חשב כי צבאיות וציונות אינן עולות בקנה אחד . צבאיות היא כניעה לחיי הצמצום , ליצרי שלטון ואלימות . צבאיות נוגדת את הרצון לחדש את חיי העם היהודי . ארץ–ישראל תהיה לעובדים בה ולא לכובשים אותה בכוח הזרוע . א"ד גורדון עודר בגינה . "הזקן" ביקש לשכנע את החלוצים שגם אם לא תצלח התוכנית הגרנדיוזית להעברת מיליונים לארץ – יש ערך אנושי ולאומי לעבודתם בהעמידה טיפוס של אדם יהודי בריא יותר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|