|
|
Page:69
אהרן דוד גורדון מוקי צור מעט אנו יודעים על גורדון לפני עלייתו ארצה בשנת . 1904 אפילו צילום אחד מפרק זה של חייו לא נותר . הוא נולד בכפר בפודוליה . משפחתו היתה משפחה אורתודוקסית , קרובה רחוקה של הברון גינצבורג . האדמות והכפרים שבאזור הולדתו והתבגרותו של גורדון היו שייכים למשפחה של הברון המפורסם . כבן יחיד שנותר בחיים למד גורדון בעיקר בביתו ורכש השכלה רחבה , שפות ולימודי קודש . הרבה שנים שימש מנהל חשבונות ביערות . בכפרים שבסביבה התגלה כמדריך בני הנעורים , ציוני נלהב וחסיד של אחד העם . גורדון התחתן עם קרובת משפחה שלו , פייגה , ונולדו להם בן ובת . בשנת 1904 מתו ההורים ומקום עבודתו נתפס בידי חברו . גורדון החליט לעזוב את רוסיה והיסס בין ארצות הברית לארץ–ישראל . אשתו העדיפה שייסע לארץ–ישראל ויכין את הקרקע לעליית המשפחה . גורדון עלה לבדו כשהוא בן . 48 הוא קשר את גורלו עם צעירי הפועלים של העלייה השנייה שהחלו להגיע בעת ההיא , ונחשב בעיניהם לזקן . הוא נטל חלק פעיל בעימותים עם איכרים שסירבו להעסיק את הפועלים הצעירים . על רשימותיו הראשונות מן הארץ חתם "פועל זקן . " חלק מהגותו פורסם בחתימה זו . רשימותיו ומכתביו עשו רושם ושמו נודע . א " ד גורדון נדד למקומות שונים בארץ , בכל פעם חי עם קבוצת פועלים אחרת , קשר קשרים אישיים והשתתף בלבטים שלהם . הוא שר , רקד , ודיבר . התמיד כל ימיו בארץ לעבוד כפועל שכיר , סירב לקבל שכר יומי או חודשי ועבד בקבלנות , מחשש שיפלו אותו לטובה מפאת הגיל . בימי הייאוש הגדול שפקד את אנשי העלייה השנייה בשנת , 1907 בעקבות תחושה כי הניסיון של הפועלים העבריים להתמיד בעבודה לא צלח ורבים מהם זונחים אותה , היה א " ד גורדון איש מרכזי בשכנוע להתמיד בניסיון ולא להיכנע . הוא דיבר אז על ערכו של הייאוש האמיתי החושף את היחיד בפני האפשרות לגילוי עצמיותו . דבריו סייעו לשכנע את החלוצים שגם אם לא תצלח התוכנית ההרצליאנית הגרנדיוזית להעברת מיליונים לארץ ולהקמת מדינה בתוך שנים מועטות – יש ערך אנושי ולאומי לעבודתם בהעמידה טיפוס של אדם יהודי ויישוב עברי בריאים יותר , יהיה ההיקף הכמותי מה שיהיה . גורדון ניהל דיאלוג מתמיד עם אנשי העלייה השנייה על בעיות רוח ואדם . הדיאלוג הזה מוצא הד עמוק בהגותו . הוא האמין בפועלי העלייה השנייה והשלישית וקרא להם להפוך את מפגשם עם הארץ והעבודה , עם השפה והנוף למעשה של התחדשות פנימית . היציאה מן הגלות היא לדעתו משימה קיומית המוטלת על כל יחיד יהודי כשם שהתחדשות מוסרית מוטלת על כל אדם . בתקופה המודרנית , בעקבות התרחקותו של האדם מהטבע ובריחתו אל הטכנולוגיה והחשיבה הממסגרת , מידלדלים מקורותיה החיוניים המפעל הציוני , שמאז עלייתו ארצה בשנת 1909 נעשה ברנר שותף לו – יצליח או ייכשל בעקבות הצלחתו או כישלונו ליצור בארץ–ישראל "מקורות מחיה . " כל הנושאים האחרים של "הגאולה" החברתית שברנר הכיר בחשיבותם , כגון תחיית השפה העברית , יצירת תרבות משותפת ואפילו הקמת מוסדות פוליטיים והשגת הכרה בינלאומית לבעלות היהודים על ארצם , נראו לברנר שאלות משניות בהשוואה לשאלה היסודית ביותר : מעבר היהודים לחיי עבודה בארץ–ישראל . עמדותיו אלה של ברנר קירבוהו למנהיגי תנועת העבודה ועוד מעמדותיו – כגון צידודו בהקמת ההסתדרות הכללית או בזכות מעבר פועלים להתיישבות קבע במושבים ובקבוצות – זכו להקשבה דרוכה ולהשפעה רבה . עם זה , בנושא אחד ויחיד היה ברנר הקיצוני שבהוגים היהודיים אפילו בקרב אנשי העלייה השנייה בעלי הרוח המהפכנית , וזהו הנושא של היחס לדת . ברנר , בעל הנטייה האנרכיסטית הבולטת , הבדיל בין רליגיוזיות כתכונה אישית לבין הדת הממוסדת . סבור היה שזו האחרונה "על הבליה וצרמוניותיה" הולכת ונעלמת מן העולם ואין לה מקום בחיי אנשים מודרניים . במאמר שחולל שערורייה כתב שאף על פי שאינו רוחש כבוד "ללגנדה הנוצרית על בן–האלוהים" הוא לא יוציא מכלל ישראל אדם המתייחס לדמותו של ישו "ברטט רליגיוזי . " באותו מאמר כתב גם שאין הוא נתון "להיפנוזה של עשרים וארבעת ספרי הביבליה" והרבה כתבים מודרניים עושים עליו רושם רב יותר . בפולמוס שהתעורר בעיתונות היהודית בשנים 1909 ו1910– בעקבות מאמר פרובוקטיבי זה , תבע אחד העם להפסיק את התמיכה הכספית בשבועון הפועל הצעיר שבו פרסם ברנר את דבריו . הסופרים שחיו בארץ–ישראל תמכו בזכותו של ברנר להביע דעות חריגות מעין אלה , אך איש מהם לא הסכים להרחיב את גבולות "היהדות" במידה שתאפשר לכלול בה את כל מה שאדם הרואה את עצמו יהודי חושב או מרגיש . ברנר נותר דבק בעמדותיו שלפיהן היהדות אינה יותר ממכלול הדעות , האמונות והמנהגים שאנשים יהודיים מחזיקים בהם . כך נתן מובן אקזיסטנציאליסטי קיצוני ביותר לסיסמתו של ברדיצ'בסקי שלפיה "קדמו היהודים ליהדות . " בנושא הזה ברנר היה – ולמעשה גם נשאר עד היום – חלוץ בודד .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|