|
|
Page:67
החירות , יש לה 9 רבה בולטת אל תורת החופש האנושי של קאנט , "אולם זוהי גרסה מחוברתת ואמפירית שלה , משום כך היא כמעט היפוכה [ ... ] הצורך שבו מדובר כאן כרוך כל–כולו ביחסים השוררים ביני לבין זולתי : איני ולא כלום אם אני בלתימוכר [ ... ] אני , בעיני עצמי כמו שאחרים רואים אותי . אני מזהה את עצמי עם נקודת–השקפתו של רקעי : אני חש עצמי כמישהו או כאף–לא–אחד על יסוד מעמדי ותפקידי במכלול החברתי : זהו המצב 'ההטרונומי' ביותר שאפשר לדמותו . " האדם של ברלין חופשי אם הוא יכול לפעול כרצונו אבל לא לבדו . הקבוצה מעניקה לפרט את ההכרה וההקשר שבמסגרתם הוא מממש את חירותו . אין מדובר בקבוצה וולונטארית או בהתאגדות מקרית . "האנשים היחידים , " כתב , " היכולים להכיר בי , ובאופן זה להעניק לי תחושה כי אני מישהו , הם בני החברה אשר אליה , מבחינה היסטורית , מוסרית , כלכלית ואפשר גם אתנית , אני מרגיש כי אני שייך . " התובנה כי זהותנו וחירותנו קשורות קשר בל ינתק בבני הקבוצה שלה אנו שייכים באורח היסטורי , הביאה את ברלין להכיר בחשיבותה של הלאומיות ושל מה שקרוי היום הפוליטיקה של הזהות . שלא כמו ליברלים אחרים בני תקופתו , לא היה ברלין קוסמופוליטן . האדם הליברלי שהוא האמין בו היה בן לעם , לחברה ולתרבות שעיצבו את חייו . שייכות זו אי אפשר לו לאדם לברוח ממנה . במסה לזכרו של ההיסטוריון היהודי סר לואיס ניימיר , כתב ברלין ברשמים אישיים : "בינתו עמדה לו להבין , כי התנערות מיהדותו , עטיית צבע–מגן והיעלמות בתוך העולם הגויי הן דבר בלתי מעשי וצורה מעוררת רחמים של הונאה עצמית . " התבטלות , התכחשות עצמית והתבוללות , אמר ברלין , יש להן מחיר כבד . הן מולידות חיים של השפלה ועינוי נפשי וסופן , בדרך כלל , כישלון צורב . המחיר גבוה במיוחד לאלה הנותרים באמצע הדרך . כך הוא כתב בכנגד הזרם : "דמויות מסובכות מעונות במידת–מה , צפות בלב הזרם , או , אם נחליף את הציור , משוטטות בשטח ההפקר , צפויות לנחשולים של חמלה עצמית , שחצנות תוקפנית , גאווה מופרזת על אותם סממנים המבדילים אותן מחבריהן : נתקפות חליפות בוז–עצמי ושנאה עצמית , תוך שהן חשות עצמן מושאים ללעג או סלידה בעיני אותם חברים עצמם של החברה החדשה , שהכרה ויחס מצדם חשובים היו להן יותר מכול . זהו מצב מוכר של אנשים הנדחקים בעל–כורחם לתוך תרבות נוכרייה , ובשום פנים אין זה מצב המיוחד ליהודים בלבד : זוהי נברוזה ידועה בעידן של לאומנות , שבו ההזדהות עם קבוצה שלטת קונה לה חשיבות עליונה , אך לגבי אנשים אחדים היא קשה לבלי נשוא . " כך חברו אצל ברלין הדטרמיניזם ההיסטורי והחירות האישית לא כמתחרים אלא כמשלימים זה את זה . המתח ביניהם הוא המאפיין את חייו של האדם המודרני , שחייב להכיר את ההקשר של חירותו ולהשלים עמו . כיוון שהיהודים , כמו גם בני עמים אחרים , אינם יכולים להתבולל ולהיעלם , הם חייבים למצוא דרך לחיות את חייהם במסגרת מדינית שתעניק להם חירות כמו לשאר עמי העולם . למען ישתחררו היהודים , כתב במסה על חיים וייצמן , חובה עליהם לחיות חיי חופש בארצם שלהם . "רק שם לא ייאלצו עוד לסחוט זכויות אנוש יסודיות באותו עירוב מסליד של ערמומיות מתמדת , התרפסות , ושחצנות לפרקים , הכפויה על כל התלויים ובני החסות והעבדים . " ברלין הזדהה עם הציונות , ולמרות שמעולם לא שאף לבוא ולחיות בישראל היא היתה יקרה לו . לעתים הזדהה עם ישראל , לעתים ביקר אותה , אבל תמיד עשה זאת מתוך תחושה של שייכות . אינך יכול לחוש בושה אלא במה שהוא שלך , אמר . ללא מדינת ישראל , חשב , לא יהיו ליהודים הכרה וקיום של כבוד . ברלין הבין את הכוח המשכר והמשחרר של הלאומיות . בעוד שהעולם האקדמי שחי בו בז ללאומיות ופחד ממנה , כתב ברלין כבר בראשית שנות ה : 70– "סבור אני שלא נגזים אם נאמר , כי שום תנועה מדינית כיום , על כל פנים מחוץ לעולם המערבי , כנראה אינה צפויה להצליח אלא אם כן תבוא בברית עם הרגש הלאומי . " יהדותו של ברלין היתה לאומית , תרבותית והיסטורית אך לא אמונית . הוא היה ספקן ולא כופר . לא פעם אמר , לדברי מייקל איגנטייף , מחבר הביוגרפיה ישעיה ברלין , כי היה מאוד רוצה להאמין באלוהים ובעולם הבא , אך פשוט אין לו די ראיות לקיומם . הוא כיבד את הדת משום שלדעתו לימדה את האנשים את מגבלות התבונה שלהם עצמם . אבל החשיבה הדתית עצמה , על האמונה הגלומה בה בקיומה של אמת אחת מוחלטת , היתה זרה לרוחו . אם היה לברלין רעיון מכונן אחד שחזר בכל כתביו הוא נסב סביב הדחייה השיטתית של כל מערכת רעיונית כוללת , של החתירה אל השלמות הרציונלית , של רעיונות שהובלו לכדי רדוקציה לוגית , וההכרה כי לא ייתכנו פתרונות סופיים אוניברסליים לבעיות אנוש , גם לא תקנים או בחנים רציונליים סופיים להכרעה בין מטרות אנושיות . אנו נידונים אם כן לחיות חיים רוויי מתחים אידיאולוגיים . המתח העמוק ביותר והתובעני ביותר הוא המתח הקיים בין השאיפה לערובות לנצחיותם ולבטיחותם של ערכינו בתוך מקלט אובייקטיבי כלשהו , לבין ההכרח "להבין את תקפותם היחסית של עקרונותיך ואף על פי כן לדגול בהם ללא רתיעה . באלה נבדל האדם המתורבת מהפרא . "
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|