|
|
Page:47
מקורות שונים : צו האל והתבונה האנושית . התורה נמסרה לבני אדם לא כמקבלים פסיביים , נתינים כנועים וחסרי כבוד עצמי וערך , אדרבה , התורה נמסרה להם כבעלי יוזמה המפרשים את התורה ופועלים לפיה כהבנתם . זהו , בתמצית , רעיון הברית והשותפות שבין האל לבין בני אדם . ההלכה מגלמת את השותפות ואת הברית הזאת והיא טבועה בחותם של השותפים עצמם . ולכן אין איש ההלכה נדרש להתנתק מהווייתו הקונקרטית , מעולמו ומערכיו . ככלות הכול , ללא הערכים האלה אין הוא מסוגל לכונן את דרכי תפיסתו ופרשנותו להלכה . מכיוון שכך , אין ההלכה אידיאה מופשטת המאלצת את המציאות האנושית מבחוץ , אלא היא נטועה בקרקע המציאות עצמה . ההלכה אפוא אינה חוק הכופה את האדם ומאפס אותו , אלא היא ביטוי של ברית בין העם לבין אלוהיו . מעמדו ההלכתי של הקולקטיב אינו מכונן על ידי ההלכה , אלא , להפך , ההלכה היא תוצר של הברית שבין האל לאדם . ואולם בדורות האחרונים עולה קרנה של האמונה בדבר האי–כפיפות של האל למוסר . אחד מדובריה הבולטים היה הרב קלונימוס שפירא , הנודע בשמו האדמו " ר מפיאסצענה . הרב שפירא היה מנהיג חסידי שפעל בוורשה בשנות מלחמת העולם השנייה , וקובץ דרשותיו הוטמן במקום סתר בגטו , ונתגלה עם תום המלחמה . נימוקיו לתלות המוחלטת שהוא מוצא בין רצון האל לצו המוסרי מובנים בהחלט . זוועות השואה יצרו צורך תיאולוגי של צידוק האל . הרוע המוחלט שהצורר הנאצי מגלם בהתנהגותו אינו מתיישב עם קיומו של אל חנון ורחום , המאפשר לצורר לבצע את זממו ללא תגובה . לפיכך הוא קובע : " אומות העולם , גם הטובים שבהם חושבים שהאמת הוא דבר עצם לעצמו ... מה שאין כן ישראל ... כשציווה לאברהם אבינו שיעקוד את יצחק בנו היה זה האמת לעוקדו , ובאם לא אמר לו ' אל תעש לו מאומה ' היה זה האמת לשוחטו . " כשמקבלים את הגרסה הקיצונית הזאת , אין צורך להסביר את התנהגותו של האל לנוכח הרג ההמונים בשואה . שהרי אין באמת ניגוד בין האל ואופיו לבין התנהגותו . " לא זו בלבד שאין זו [ התנהגות האל בשואה ] קושיא חס וחלילה , רק שאין אנו מבינים תירוצה והוא למעלה מהשגתנו , רק שבכלל אין אמת וצדק זולת מה שה ' רוצה מצווה ועושה . " קו המחשבה של הרב שפירא ברור למדי . אם אכן דברים הם טובים משום שהאל רוצה בהם , כי אז כל מה שהאל רוצה הוא טוב . ולכן אין צורך להסביר כיצד האל מאפשר רעות , משום שאם האל עושה אותן , הן אינן רעות . אין ספק שמה שהביא את הרב שפירא לצדד בתפיסה זו היה אוזלת ידן של כל הגישות המסורתיות לטיפול בשאלת הרע בעולם , לנוכח המציאות הנוראה שאותה חווה מבשרו . חוויה קשה זו הביאה אותו לחפש פתרון קיצוני המבטל מכול וכול את קיומם העצמי של הצדק והאמת ולפיכך אינו מבקש כלל צידוק להתנהגות של האל . לעקדת יצחק תפקיד חשוב בהדגמת העמדה הקיצונית שנוקט הרב שפירא – הוא מסיק את מוסריותה של העקדה מכך שהאל ציווה עליה . וזהו אחד היתרונות הבולטים של תיאור רצון האל כבסיס לחוק המוסרי . במחי יד אחת סולקו הקונפליקטים שבין דת למוסר . שהרי מבחינה לוגית , אם יש קונפליקט כזה , המוסר אינו זהה לדת . הרב שפירא קובע שהמוסר אינו אלא צו האל ולכן לא ייתכן כל קונפליקט ביניהם . יחד עם זאת ראוי לזכור כי עמדה זו חריגה , אף שהיא מובנת על רקע מוראות השואה . אפילו עקדת יצחק – שבהגותו של הרב שפירא נעשית הציר התיאולוגי המרכזי – נתפסת בהגות היהודית לדורותיה כביטוי אחד למגוון של קונפליקטים אפשריים בין דת למוסר , אך לעולם לא כפרדיגמה של חיים דתיים . וכמעט אין צורך לומר , גם כשהעקדה מובנת כדוגמה לקונפליקט המוכיח שיש ניגוד בין צווי האל למוסר , אין היא מובנת כהוכחה שהטוב אינו אלא מה שהאל רוצה . למשל , עקדת יצחק בציור של רמברנדט . העקדה נתפסה בהגות היהודית לדורותיה כביטוי לקונפליקט אפשרי בין דת למוסר , ויש הרואים בה דוגמה לקונפליקט המוכיח שיש ניגוד בין צווי האל למוסר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|