|
|
Page:30
ז'אן אמרי ( הנס מאייר , ( יליד וינה , בן לאב יהודי ולאם קתולית , המשיך לייצג במשנתו את ערכי התרבות ההומניסטית של אירופה גם לאחר התנסותו באימי השואה . כדי לחיות , טען אמרי , זקוק אדם לזהות ולכבוד . כאינטלקטואל נוכח אמנם כי באושוויץ התקיים כל מה שהיה אסור שיתקיים במציאות . אך אין הוא מוכן לוותר על חיוניותה של התרבות ההומניסטית . " הרוח בכללותה התנערה מאחריותה במחנה , היא חדלה להיות כלי מועיל בהתמודדות עם המשימות שנקבעו לנו , " כתב . את זהותו וכבודו כאדם וכיהודי מימש בתקופת המלחמה , לפני לכידתו ולאחריה , כלוחם פוליטי שהתגייס למאבק בנגע שהאליח את אירופה ושאיים ( ומאיים עדיין ) על העולם . ב , 1935– עם קריאת "חוקי נירנברג , " קיבל עליו , "מתוך כבוד , " את יהדותו שנכפתה עליו והסבירה לעצמו כאי יכולת וכחובה בעת ובעונה אחת . ו"מאז אותה התחלה להיות יהודי היה בעיני להיות מת בחופשה , אדם שמועד להירצח ורק במקרה עדיין לא נמצא היכן שראוי לו להימצא ; וככה זה בעיני עד היום בגרסאות רבות ובדרגות עוצמה שונות . " השואה היא נקודת התייחסות קיומית לכל יהודי וכל חייו הם מסע של נקיטת עמדה רוחנית ומעשית להשבת הכבוד האבוד . ... " אדם שהכבוד האנושי נשלל ממנו וסכנת מוות מאיימת עליו , יכול לשכנע את החברה – וכאן אנחנו שוברים את ההיגיון של גזר הדין הסופי – כי יש לו כבוד , בכך שהוא מקבל את גורלו ובו בזמן מתקומם נגדו . " לצד הכורח וחוסר האפשרות הוא מודרך כיהודי על ידי פחד קיומי ; יום יום הוא מאבד מחדש את אמונו בעולם והוא עומד נוכח העולם כזר וכבודד . כאחד מבני דורו אשר " יהדותם ניחתה עליהם פתאום , כמכוח איתני הטבע , " הוא נמצא בה ללא אלוהים , ובלי אמונה משיחית–לאומית . בשביל בני דורו , להיות יהודי "פירושו לחוש בתוכך את משא הטרגדיה של אמש . " אמרי מייצג אפוא את האופציה של העדות כהתקוממות מוסרית–אקטיבית . להיות "יהודי מתקומם" פירושו לבנות סולידריות אקטיבית עם בני עמך היהודים מתוך חרדה לקיומם , להעיד , ליצור מעורבות , לטפח רגישות לאי צדק , להגיב לגילויים של ברוטליות כלפי חלשים : "אתם לא רוצים לשמוע ? תשמעו " ! הוא קורא . ויקטור פרנקל , פסיכיאטר אוסטרי יליד וינה , פסיכותרפיסט ואקזיסטנציאליסט , העיד על חוויותיו במחנות הריכוז ומסקנותיו מאששות לדעתו את תפיסתו הטיפולית – הלוגותרפיה ; תפיסה הגורסת כי השאיפה למצוא משמעות היא הכוח המניע הראשוני של האדם . פרנקל זיהה עצמו , גם בתקופת מאסרו במחנות , כמטפל פסיכיאטרי וטען שהיכולת להעניק משמעות לחייך גם במצבי סבל קיצוניים הנראים כחסרי תכלית היתה מפתח להמשך החיים במחנות . "אוי לו למי ששוב אינו רואה פשר בחייו , לא מטרה , לא תכלית , ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות , גורלו נחרץ עד מהרה . " ויקטור פרנקל , המתאר את הסבל , האכזריות , האפתיה , הרעב , קהות החושים , ואת הפרימיטיביות הגופנית והנפשית שפשו במחנות , מעיד על עוצמתה של האמונה ועל חוסנם של אנשים שהיו בעלי עושר פנימי וחירות רוחנית לעמוד בתלאות ובסבל . האמונה וההיזכרות בזמן ייסורי הגוף והנפש , ביפה , באהבה , באמנות , הניחה לאסיר להימלט אל העבר וסייעה לו בכך למצוא מחסה מפני הריקנות , השיממון והדלות של מציאות החיים במחנה . פרנקל העד מייצג תביעה נורמטיבית ומוסרית חד–משמעית כלפי אסירי מחנה הריכוז , אך אינו דובר כיהודי או כמי שמשייך עצמו לקבוצה אתנית או חברתית מזוהה . לדידו של פרנקל יש לקורבנות במחנה הריכוז פשר . אדם אינו רוצה למות בגלל לא כלום , אבל "חוסר התקווה במצבנו אינו גורע מהודו וממשמעותו . " גם בשעה קשה זו יש מי המצפה שלא נאכזב אותו : אלוהים , אישה , ידיד , יש מי המצפה שנדע איך למות . הכרתו של האסיר – ופרנקל , כלוי ואמרי , דובר בשם הרבים – "כי הסבל הוא מנת גורלו" היא ששמרה עליו בחיים . קבלת הסבל כתפקיד היחיד והייחודי המוטל עליו , ההודאה בעובדה שאפילו בסבלו הוא נותר בודד ביקום ואיש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו , יצרה שעת כושר אחת ויחידה לבחירת הדרך לשאת בעולו . פרנקל דובר כהומניסט איש התרבות האירופית ; כמי שמסוגל , בעת משבר תוך כדי סבל פיזי רב , להיזכר ביצירות תרבות ואמנות , לחוות אהבה ולשמר את עצמיותו . לאחר השחרור ביטא את סלידתו ממי שהפכו ממדוכאים למדכאים . ... " שום אדם אין לו זכות לעשות עוול , גם אם נעשה לו עוול , " אומר פרנקל . שאול פרידלנדר נדד בילדותו עם הוריו מפראג לצרפת ושם שהה פרק זמן קצר בבית יתומים יהודי וקרוב לשלוש שנים במנזר קתולי : ילד נטוש שהוריו נשלחו להשמדה . הגורל ההיסטורי הקיומי שנאכף עליו העמיד את זהותו במבחן . כילד נרדף , התוהה על יהודיותו , גילה במנזר את הנצרות , נצמד אליה , לדבריו , "בגוף ובנפש , " ודיכא עקב כך את יהדותו . לאחר השואה חידש בסיועו של כומר קתולי את הקשר שלו עם עברו ובחר לחזור ולהיות יהודי . היהדות שאליה שב היא אוניברסלית במהותה . "אני אומר לעצמי שהמדינה היהודית היא אולי שלב אחד בדרכו של העם , שגורלו המיוחד במינו בא לסמל את תהייתה הבלתי פוסקת , התהייה שתמיד מהססת ותמיד מחדשת את האנושות כולה . " את שלב ההכרעה שבו החליט כנער להיות ציוני , אותה החלטה שהביאה אותו לישראל , הוא מנמק בצורך לסרב לחזור ולהיות פסיבי נוכח גורלו . אך כבר בארץ , כאדם צעיר , הוא מזהה עצמו כבן התרבות האירופית ומעיד שכבר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|