|
|
Page:28
מוסיף היהודי להיות השעיר לעזאזל של כל המתחים החברתיים . המעמד הגבוה רואה בו תועמלן מסוכן למען מהפכה והמעמדות הנמוכים רואים בו את נציג המנצלים . בהיותו זר לתרבות הנוצרית ומשתייך לשבט נודד , מפוזר וחסר מולדת , הוא נראה בעיני חלקים גדולים מן החברה בעולם הנוצרי כנטול שורשים ומועד תמידי לבגידה . לא פחות מזה מסכן את מעמדו המצב הכלכלי המודרני , שכן היהודי נדחף בעבר על ידי החברה הנוצרית למקצועות הביניים של המסחר והבנקאות ועכשיו הוא מעורר את קנאתם של מעמדות הביניים הלא–יהודיים הרואים בו מתחרה מסוכן . הנתונים האלה של גורלו אינם משתנים בעקבות הרפורמה במצבו המשפטי . לפיכך ניבאו ההוגים הציוניים בסוף המאה ה19– ובראשית המאה ה20– אסון לקיום היהודי בגלות , אם כי אף אחד מהם לא יכול היה לחזות את ממדיו , והציונים עצמם נדהמו מן הצורה והממדים שבהם התגשמו כל חרדותיהם . לניתוח הציוני הזה של מצב הגלות היו גוונים רבים , ובגוון הרדיקלי ביותר שלו דגלו הוגים וסופרים כמ"י ברדיצ'בסקי , יעקב קלצקין , א"ד גורדון ובעיקר הסופר י"ח ברנר . להם נראתה התורה בדבר שליחותו של עם ישראל בגויים , המצדיקה ואפילו מחייבת את הישארותו של היהודי בגולה , לא רק כאשליה מסוכנת וכאמונה חסרת בסיס , אלא גם כהונאה עצמית הבאה לכסות על המצב הריאלי של היהודי בגלות – מצב של איןאונים אינדיווידואלי וקולקטיבי , מצב של תלות גמורה בדעתם של אחרים ובחסדיהם , מצב שאין בו לא הדר מוסרי ולא עוצמה פנימית . ייסודה של מדינת ישראל בשנת 1948 רחוק היה מליישב את המחלוקות בנושא הגלות . אמנם נכון שיהודי מרכז אירופה ומזרחה שילמו את מלוא המחיר על מצב הגלות . ואולם כפי שיכלו הציונים לטעון להתגשמות הניתוח שלהם , יכלו אחרים לטעון כי מן השואה ניצלו לא רק מי שעלו בעוד מועד לארץישראל , אלא גם מי שהיגרו לארצות הרווחה שמעבר לים . לא רק בתחום ההגות לא נחלה הציונות ניצחון מלא , אלא גם בהוויה היהודית עצמה , שכן לאחר האופוריה שאחזה ביהודי העולם עם הקמת המדינה ולאחר עליית מאות אלפי פליטי שואה ומאות אלפי יהודים מארצות האיסלאם לישראל , נותר חלק גדול מן העם , למעשה רובו , בגולה . התפיסה הציונית גרסה כי ארץ–ישראל תשמש לא רק מקלט לנזקקים למקלט אלא בית לכל היהודים המחויבים להישרדותה של התרבות היהודית . ההנחה היתה שכאשר תיווצר תרבות חיה בארץ , ועם תחיית העברית , שפת הדמיון היצירתי של העם , יחושו יהודי הגולה לא רק בסכנות הפיזיות אלא גם בריקנות הרוחנית של חיי הגולה . ההנחה הזאת לא התגשמה וישראל העמידה אתגר בפני יהודי הגולה המחייב אותם לבאר את הניגוד שבין חיבתם ומסירותם הגלויות לעין למדינת ישראל לבין הישארותם בארצות מוצאם . צעד להבהרת הניגוד הזה נעשה בידי יהודי הגולה כאשר השרישו בשיח היהודי את המונח "תפוצה" או "פזורה" ( diaspora ) במקום המונח "גולה" ( exile ) על משמעויות הלוואי השליליות שלו . המונח החדש–ישן ציין בתקופה היוונית–הרומית קהילות יהודיות שבחרו מרצונן החופשי לחיות מחוץ לארץ–ישראל , ולפיכך הביעה הבחירה במונח הזה את הכרתם של יהודי המערב שמצבם אינו דומה לאותו מצב יהודי שעמד במוקד הניתוח הציוני , דהיינו , מצבו של אותו יהודי הנדון לאיומי רדיפות אנטישמיות לעת מצוקה או התבוללות לעת רווחה , ולעתים לשתי הסכנות גם יחד . בפועל הכירו בהבדל הזה גם ציונים רבים . עם זה , אחרים דבקים עדיין במושג הגלות . בעיני הוגים אחדים נראה המונח הזה הולם את מצבו של היהודי באשר הוא , לרבות זה החי בישראל , שכן למרות הישגיה בתחום הפוליטי ה"ארצי" אין ישראל יכולה להמציא ליהודיה גאולה שלמה מן ה"גלות . " כיוון שלדעת הוגים רליגיוזיים אלה , לא רק היהודים שרויים בגלות , אלא האנושות והעולם כולו שרויים בגלות . הגות יהודית מודרנית לאחר השואה נעימה ברזל מרכזיותה של השואה בעיצוב התודעה היהודית , הן בממד האישי והן בממד הקולקטיבי–הציבורי–הלאומי , אינה מותירה מקום להגות משוחררת ממעורבות בעלת אופי אישי , רגשי , אידיאולוגי ו / או פוליטי . ההגות היהודית המודרנית שלאחר השואה מתפרשת על מנעד רחב של נושאים . השאלה שמציג יאיר אורון : כיצד על ישראלים–יהודים–חילונים להתייחס מבחינה מוסרית " למאורע חסר תקדים המגלם רוע בלתי נתפס מעין זה , שהיהודים היו קורבנותיו העיקריים ?" תעמוד במרכז הדיון המובא כאן , שייגע רובו בהשלכות הפרטיקולריות של השואה על הציונות והיהדות ומיעוטו בשאלות מוסר ובהשלכות האוניברסליות הנוגעות להיותנו בני אדם ולהתבוננות חברתית–פוליטית אפשרית . היריעה רחבה , ועל כן יוצג מזער מנושאיה באמצעות תפיסותיהם של הוגי מפתח . בדרך ההצגה הזאת אולי אין משום דיון מעמיק , אך היא
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|