|
|
Page:27
מלבד ניסיונות השמדה , כפייה של המרת דת , רדיפות , גירושים , אפליה כלכלית וגזירות מיוחדות שפקדו מעת לעת את העם ואפיינו את היותם של היהודים בגלות נתונים לחסדי הגויים , ניתן , במרוצת כל ימי הביניים , בארצות הנצרות והאיסלאם גם יחד , ביטוי חוקי למצבם הדחוי של היהודים בין העמים . להוציא תקופות מסוימות כדוגמת "תור הזהב" באנדלוסיה המוסלמית והרנסאנס באיטליה או באמסטרדם הליברלית במאה ה , 17– חויבו היהודים בדרך כלל לגור ב"תחום מושב" מיוחד או בגטאות . המצב הזה עמד להשתנות בסוף המאה ה18– לאחר המהפכה הצרפתית ובעקבות תפוצת רעיונות ההשכלה . השינוי הזה העמיד אתגר בפני התפיסה המסורתית של הגלות , בייחוד כאשר יהודים כה רבים ביקשו עכשיו את מקומם בחברה הכללית והאמינו כי בחברה האמורה להיות אוניברסלית ופתוחה לכל חבריה הם יכולים להשתתף בעיצוב חיי התרבות והכלכלה . מן הפרספקטיבה החדשה של התקווה לשיווי הזכויות פירשו היהודים האלה את מצב הגלות כמצב של נידוי , השפלה ושלילת זכויות העומד להסתיים לא על ידי שיבה לציון – כפי שהורתה המסורת – אלא על ידי שינוי פנימי בחברה שבה הם חיים . שומרי מצוות שביניהם פירשו את השינויים האלה לעתים תכופות כמצב של גאולה , פירוש שהיה בו , חלקית לפחות , חילון של המושג המסורתי , ולאחרים , החילונים הגמורים , נראה מושג הגלות כולו – ועמו מושג הגאולה הכרוך בו – כאנכרוניזם . ואולם לגבי יהודים מודרניים אחרים , שדחו בחריפות את רעיון השיבה לציון , עדיין נודעה משמעות רבה למושג הגלות כמושג המגדיר את גורלו הנצחי או את שליחותו הנצחית של עם ישראל . ייחוס ערך רוחני מוחלט לגלות בא לידי ביטוי רב עוצמה מבחינה תיאולוגית ביצירתו המרכזית של פרנץ רוזנצווייג כוכב הגאולה , שנכתבה בחזית , בימי מלחמת העולם הראשונה . לדברי רוזנצווייג ( ר' ערך במדור זה , ( נקרעו היהודים מן ההיסטוריה , ואינם חלק מרשת היריבויות , יומרות השווא והתחבולות שלה . כך יכולים הם להציג לאנושות כולה אפשרויות של חיים קולקטיביים מעבר למדינה הלאומית , להזיות הטריטוריאליות ולמלחמה . גם משכילים חילוניים ייחסו ערך קיים ועומד לחוויה היהודית של הגלות . סופרים אחדים טענו שבתור מצב קבע של חוסר בית הגלות היא דימוי מאלף של המודרניות בכללה . הסופר ומבקר הספרות האמריקני אלפרד קייזין חשב שהגלות מכשירה בני אדם לחוש בכך שבסופו של דבר העולם אינו מציע בית לאדם – בעיקר לאחר שהמודרניות הפשיטה מן הקיום את משמעותו המטפיזית – אלא רק בסיס להתמסרות לערכים של האמת וכבוד האדם . החוקר והמבקר היהודי–שווייצרי החי באנגליה , ג'ורג' סטיינר , חשב וכתב שאסון הוא ליהודים לקיים מדינת לאום נורמלית , ובעיקר אל להם להזדהם בצבא חמוש בנשק , שכן שליחות רמה יותר מצפה להם בקרב האנושות . הציונות , על כל גווניה , נקטה עמדה הפוכה . לטענתה , הגלות , בעיקר בצורתה המודרנית , הפכה את חיי היהודים לבלתי נסבלים ויש לשלול אותה גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מדינית ולעמול למען ריכוזו של העם בארץ–ישראל . הציונות דחתה גם את דעת מי ששללו את תקפותו של מושג הגלות לגבי העידן שלאחר האמנסיפציה וגם את דעת מי שייחסו למצב הגלות ערך חיובי . על פי הציונות , אותו היבט של החיים היהודיים הכרוך בפיזורם הטריטוריאלי ובהעדר מולדת משותפת להם , לא רק שאינו ייחוד מבורך של עם ישראל , אלא הוא מום בהווייתו הלאומית . כפי שהראתה בבירור פרשת דרייפוס , האמנסיפציה ומתן שוויון זכויות בחוק ליהודים לא הסירו את מועקת הגלות . הם לא יכלו להסירה מפני שמצב הגלות מנוגד במבנהו לקיום יהודי בטוח מבחינה פיזית או הרמוני מבחינה נפשית . האנטישמיות וההתבוללות הן סכנות האורבות ליהודי תמיד במצב הגלות , ובעיקר במציאות הכלכלית והחברתית של הזמנים המודרניים . במציאות הזאת היהודי הנודד , ציור של גוסטב דורה . היו שראו בגלות מבחן אמונה ונאמנות , היו שראו בה עונש והיו שראו אותה כמאפשרת שליחות שהוטלה על עם ישראל
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|