|
|
Page:15
שהאמנסיפציה שהמליץ עליה דוהם ניתנה ליהודים . נפוליון הורה על כינוס סנהדרין שישיב על שאלות שהפנה ליהודים במכת–בזק , ואף שהיה מרוצה מתשובותיהם של הרבנים והנכבדים , הורה להגביל את יהודי אלזאס בכל מיני מגבלות למשך עשור שנים של תקופת מבחן עד שיוכיחו שעשו רפורמה ו"השתפרו . " תגובות הבושה של היהודים לחצים כאלה מבחוץ , שהיו בוטים ביותר במקרה ידוע זה , התמידו גם בדרכים פורמליות פחות . אך בנוגע לערעור המסורת היהודית היו לחצים אלה חשובים פחות מתגובות הבושה של היהודים עצמם , שרבים מהם הפנימו את ההערכה השלילית כלפי היהודים והיהדות שהיתה מובלעת בתרבות הסובבת . השינויים בנוסח עבודת האל , שנועדו להציג חזות הדומה לעבודת האל הנוצרית בארצות השונות , שיקפו לא רק את רגישותם של היהודים ללחצים חיצוניים , אלא יותר מזה את אמות המידה המקומיות שהם הפנימו . שני הגורמים האלה גם יחד השתקפו במאמצים , כמו אלה של היהודים הצרפתיים , לחדש את פני הקהילה על ידי מתן חינוך למקצועות " פרודוקטיביים , " או כמו שעשו היהודים האמריקניים לחסל את המסחר ב"בשר לבן" ( כינוי לפעילות של סרסורי הזונות ) ואת כנופיות הפשע היהודיות בשכונות ניו יורק . פגעים ועוולות שהוכרו תמיד במסורת היהודית המקודשת כנוראים , נעשו עכשיו בולטים יותר וריפוים נעשה דחוף יותר משמשכו את תשומת לבם של הלא–יהודים ועוררו את האנטישמיות מתרדמתה . תמורה מכרעת אפשר לראות גם בעמדה החברתיתהמדינית היהודית . הרפורמה , שהעידה על רמת המודעות העצמית הגבוהה ביותר של יהודי האמנסיפציה למצב החדש , כוונה כלפי המיתוס הלאומי של הגלות והגאולה שעליו נשען הדימוי העצמי המסורתי של היהודי . קבלת זהות לאומית חדשה כצרפתי , גרמני או אנגלי "בן דת משה" הקשתה על היהודי את ההכרה שהוא נתון בגלות . התפילה לגאולה שלמה בארץישראל נראתה ליהודים מודרניים חדשים כמתן תמיכה להאשמות האנטישמיות בדבר אי–נאמנותם של היהודים למדינה . השינויים בסדרי הפולחן ובעיקרי האמונה של יהדות הרפורמה נעשו במכוון כדי להשיג שני דברים : להתגבר על " הדיסוננס הקוגניטיבי" שבין האמונות שזיהו את היהודי בעבר לבין אלו שבהן מחזיקים יהודי ההווה , ולהדוף את הטענות האנטישמיות בדבר "נאמנות כפולה . " נמרצים פחות , אך באותה רמה של מודעות עצמית , היו השינויים בצורות המסורתיות של פעילות מדינית יהודית . מעמדם המסורתי של היהודים חייב ניתוק וניכור מפעולה מדינית שנחשבה לנחלת הלא–יהודים . ואולם כשהמעמד הרגיל והמוסכם של יהודים נסבלים היה בסכנה – אז ורק אז נחלצה הקהילה לפעילות מאומצת להבטחת האינטרסים הקולקטיביים ותבעה את זכויות התושב . ואילו עתה , בקרב היהודים החדשים שזכו לאמנסיפציה , נעשתה הזכות ליטול חלק בענייני הציבור של המדינה לבוחן מרכזי להצלחת האמנסיפציה . אך הזכות הזאת נשמרה בקפידה כזכות אינדיווידואלית בלבד . כל פעילות פוליטית של היהודים כגוף קולקטיבי גונתה כפעילות שאינה הולמת התאגדות דתית ופוגעת בשוויון ובאינטגרציה של היהודים בתוך החברה הכללית . יהודים הפועלים באופן אינדיווידואלי ( ומה שרצוי עוד יותר – באופן שאינו מובחן מפעולתם של אחרים ) לא עוררו כעס . ואולם יהודים הפועלים במשותף ובמאורגן למען האינטרס היהודי הכללי נחשבו למי שמספקים תמיכה להאשמה האנטישמית שהיהודים הם ישות זרה בתוך המדינה . מה שתואר עד כאן הוא תגובות האופייניות ליהודים ליברלים חסרי ביטחון , התגובות הראשונות שלהם לאמנסיפציה כשזו כבר ניתנה בחוק אך עדיין לא הוגשמה במלואה . יהודים שנתפסו לרעיונות ההשכלה והליברליזם ראו עצמם חייבים להדחיק שני מרכיבים עיקריים של העמדה המסורתית שהובלטו על ידי המבקרים העוינים : האופי האתני של הדת היהודית והתפקודים הכלכליים הייחודיים להם שנודעו לשמצה . הם מצאו מקלט בזהות יהודית שהועמדה על מונותיאיזם אתי , שזוקק מתוך זרם ההיסטוריה היהודית ונענה לציוויי האוניברסליזם הרציונלי של ההשכלה , ציוויים שבהם החזיקו היהודים האלה בצוותא עם הליברלים הנוצרים . בכל אלה הורגש , מלבד מתן מענה לצרכים פנימיים , גם המאמץ לשכנע אחרים – הלא–יהודים שבחוץ – שהיהודים ראויים או יהיו ראויים בקרוב לאמנסיפציה הניתנת להם . חוסר הביטחון הזה של היהודים הליברלים נשתמר עקב הדחייה הממושכת של האמנסיפציה הפוליטית בהרבה מדינות לאום שהיו נתונות בתהליכי מודרניזציה , וכן עקב הגבולות הברורים שהושמו לאינטגרציה החברתית לאחר קבלת האמנסיפציה הפוליטית . אלה שהגבילו את היהודיות לתחומי בית הכנסת והפולחן הפרטי ציפו להיות שווים לאחרים ולהתקבל ללא כל אפליה בכל תחומי החיים האחרים . הם גילו , לעומת זאת , שקו ההבחנה ביניהם לבין האחרים עובר במקום אחר : לא בין התחום הדתי לתחומים החילוניים , אלא בין התחום הציבורי לתחום הפרטי . כך אף בקרב ליברלים עקיבים , ובסופו של דבר , גם בתחום הצרכים הפנימיים שלהם עצמם . עמדות כלכליות וחברתיות מיוחסות שהיו תפוסות בידי לא–יהודים היו נחלותיהם הפרטיות של אלה והם לא שיתפו בהן יהודים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|