|
|
Page:14
אנטישמיות של התקופה הפרה–מודרנית שנאת ישראל , המונח המקובל במילון היהודי לאנטישמיות של התקופה הפרה–מודרנית , לא הזמינה תגובה ישירה שבעמידה פנים אל פנים מול הצורר , למעט ניסיונות של ביטול רוע הגזירה או מנוסה מפניה . כאשר לא ייחסו את אסונם לצורר , שאינו אלא כלי בידי האלוהים , אלא לאלוהים עצמו , נעשתה העמידה באמות המידה של הלא–יהודים לא חשובה . רק לעתים רחוקות , כגון בהזמנה לעימותים תיאולוגיים עם נציגי הכנסייה או עם משכילים נוצריים או מוסלמיים , נדרשה תגובה ישירה . הסיכונים שבעימותים האלה , שבדרך כלל היו כפויים על היהודים , גרמו ליהודים חסרי האונים לרצות להימנע מהם . ויכוחים אלה לא היה בכוחם בדרך כלל לעשות את אחד הצדדים פתוח יותר כלפי הצד האחר . להפך , הם גרמו לצדדים להתחפר בנוקשות רבה יותר בעמדתם הראשונית . היהודי המודרני אינו יכול להתייחס כך לאנטישמיות . היחסים בעלי המשמעות הרבה ביותר שיש לו עם הלא–יהודים – היחסים המאשרים את היותו "מודרני" – אינם מאפשרים לו להציג לעצמו את שונאיו כווריאציות שונות של דמות הצורר הקבועה בדרמה של הגלות והגאולה . המהפכה הצרפתית ומורשתה , האמנסיפציה , לא רק ניפצו את חומות הגטו . הן הקנו ליהודים זהות חדשה כבני לאום המדינה שבה התאזרחו . הזהות שנדרשה כאן עם המקום היתה עמוקה הרבה יותר מזיקתו של היהודי הפרה–מודרני לאתר הגיאוגרפי שהשליטים או המועצה המקומית נתנו לו בו זכות תושב . זהות זו חייבה את היהודי להתייחסות ישירה אל עמיתו הלא–יהודי , התייחסות שאינה מתווכת–מיתוס . היהודי התנסה באחר כישות מוחשית אינדיווידואלית , ולא כייצוג טיפוסי של דמות קבע אגדית . היהודי יכול עכשיו לראות בעצמו צרפתי בן דת משה , אך אם פגש על דרכו באנטישמיות , היה זה ערעור גס ובוטה על זהותו , ולא האישור השגרתי שלה . ערעור כזה עורר בושה ולעתים קרובות היה לא צפוי . ההלם שבמפגש עם האנטישמיות – מפגש שלא נצפה מראש – בא לאחר זמן . הביקורת שמתחו הדאיזם ותנועת ההשכלה על הדתות ההתגלותיות נטרלה את האפליה השגורה והמקודשת שהכתיבה את מעמדו של היהודי בתקופה הפרה–מודרנית . האמנסיפציה בסוף המאה ה18– המירה מצב אפליה זה בעיקרון של זכויות האדם ובמוסד החילוני של האזרחות . המהפכות האלו בתרבות ובחיים המדיניים , שחיסלו בקביעות את הליקויים והמומים שבמצבו של היהודי , פגעו קשות גם במוסדות המסורתיים שנוסדו בידי היהודים לשם הסתגלות לחיים בגלות . הבנה עקבית של הסדר החדש אמרה שליהודים מציעים שוויון חדש ושותפות מלאה בחיים החילוניים של המדינה . המדינה היא נחלת אבות של האומה הריבונית , ואליה יכולים היהודים להצטרף כאזרחים . אך הרדיקלים והעקיבים שבמצדדי הסדר החדש היו תקיפים בדרישתם שהיהודים ישירו מעליהם את מנהגיהם הנושנים שנחשבו למוכתמים מחמת עברם המרגיז . היהודים לא יכלו להיפתח להבטחה שבעתיד טוב יותר בלא להגיב על השיפוט השלילי של המסורת שלהם , שיצא מאת מי שמשחררים אותם מכבליהם . בשיפוט זה , שהיה מלא עוינות , עלו מחדש תמות ישנות של המסורת האנטישמית בגרסה מודרנית . היעד העיקרי לביקורת הליברלית היה היהודים האשכנזיים , שהיו המבודדים ביותר מהשפעות הסביבה הלאיהודית , וכן גם התלמוד , שנחשב למקור האחרון של הנהגים הכלכליים והחברתיים הפסולים של הקהילה היהודית המסורתית . דור חדש של יהודים ליברלים לא יכול היה להתייחס לטענות אלו בשוויון נפש . יהודים שנטלו חלק בתרבות ההומניסטית החדשה של ההשכלה ונטשו את מחסה הבידוד התרבותי של הדורות הקודמים , נאלצו עתה להגן על עצמם בוויכוחים מחודשים עם מבקרי היהודים והיהדות בתנאים שונים לגמרי מאלה ששררו בעימותים של ימי הביניים . משה מנדלסון יצר את המינוח שהשתרש ברבים לטיעון היהודי בוויכוח חדש זה . הוא צמצם את התוכן הדוגמטי של היהדות לאמיתות התבונה האוניברסליות , ואת ההתגלות , שניתנה , לפי אמונתו , ליהודים לבדם , הציג כחקיקה שנועדה לשם החינוך המוסרי וחיי הקהילה של העם הנבחר . הוא הורה שהחוקים האלה קושרים את היהודים בינם לבין עצמם בברית עולם , וזו היתה תשובתו למי שתהו כיצד הוא יכול להמשיך להיות יהודי ועם זה להיות מחויב לתרבות הנאורה של ההוגים הנוצריים המתקדמים בני דורו . אך תשובתו לא הועילה למשכילים יהודיים רבים לעמוד בפני ביקורתם של ההוגים הפוסט–נוצריים או הבונים החופשיים . הללו ראו ביהדות מחסום בפני ה 5 דמה ההיסטורית וערערו על זכותם של היהודים להיבדל מאחרים . ביקורת זו היתה גלגול חדש של ראיית היהודים כבני אדם שהאל עזבם . חלק גדול של ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית בעת החדשה , ובעיקר זו האקדמית , כרוך במאמץ לתת מענה הולם לאנטישמיות תרבותית זו . כך עלה הצורך לטפל במתקפה זו על ידי מציאת שיווי משקל חדש בין האנטישמיות לבין הסובלנות בתחום החברתי והמדיני . אפילו פרקליט נמרץ כל כך של האמנסיפציה כמו דוהם חש שיש להימנע מהכנסת היהודים לשירות הממשלתי עד שישפרו את הרגליהם החברתיים והכלכליים ואת מנהגיהם התרבותיים . ההנחה הזאת שהמסורות , האופייניות בייחוד ליהודים האשכנזיים , הן מחסום שיש להתגבר עליו ברפורמות לפני שיינתן ליהודים שיווי זכויות מלא , התמידה גם לאחר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|