|
|
Page:13
הזה בא עליהם מתוך היותם העם הנבחר של אלוהים והתשובה נחוצה למען גאולתם ולמען גאולת העולם , ואילו הנוצרים סברו שהגלות היא אות להתגלות שבברית החדשה וסימן שהאלוהים דוחה מפניו את היהודים . שני הצדדים הסכימו שהיהודים שגלו מארצם מחויבים בשעבוד מלכויות ובדרך כלל גם ברובעי מגורים מיוחדים להם . בעיני היהודים היה זה כדי לשמור על ייחודם וקדושתם , ואילו בעיני הנוצרים בא שעבודם של היהודים כדי לשמור עליהם עצמם מזיהום דתי ועל היהודים עצמם מהכחדה . במונחים האלה הושג איזון בין עוינותם של הלא–יהודים לבין סובלנותם , והאיזון הזה יכול להיות קביל גם על היהודים , שכן , אף שנשען על אחדות דעים מסוימת עם הנוצרים בנוגע לקללת הגלות , ניתן היה לפרשו פירוש יהודי המנוגד לשאט נפש שבו התייחסו אליהם הלא–יהודים . מה שייחד את היהודים הפרה–מודרניים ( בייחוד במקרה הקלאסי של יהדות מזרח אירופה ) הוא שבשעת עליית גלים אנטישמיים הם היו מחוסנים בפני תגובות של רגש בושה שיהודי מודרני יראה בו בלתי נמנע בעת השפלה . כה מרוחקים היו מערכי החברה הזרה עד שהשפלה חיצונית לא יכלה לחדור את חומות המגן של תרבותם ולגעת בפנימיותם . הפולנית שבפיהם היה בה די לנהל עסקים עם הלא–יהודים , אך לא יותר מזה . בינם לבין עצמם דיברו יידיש ושמרו פרוטוקולים ומסמכים בעברית ובארמית . בנושאים מכריעים היו כפופים לחוק הכללי אך שמרו גם – באישור השלטונות או בלעדיו – על חוקיהם שלהם בכל הנוגע ליחסים שבין היהודים לבין עצמם . אמות המידה של גאווה ובושה , בוז והוקרה היו ייחודיות להם , והסטריאוטיפים והסטיגמות שהדביקו להם האחרים – הם יכלו לא רק להשליך אותם הצידה , אלא גם להפוך את מובנם מגנאי לשבח . המיתוס הדתי בדבר הגלות והגאולה , בנוסחו היהודי , ייחס להגבלות , לשעבוד ולסטיגמות , לכל האנטישמיות הממוסדת ששלטה במצב היהודי הפרה–מודרני , משמעות נשגבת , וכך יכלו היהודים לא רק לקבל אותם בשלווה כלפי חוץ אלא גם לראותם בפנימיותם כלא מזיקים ואולי אף כמיטיבים עמם . בנקודה הזאת של שיווי המשקל בין סובלנות לאנטישמיות נראה היה שהעוינות כלפי היהודים מחייבת תגובה רק כאשר היא סוטה מן הנורמה הממוסדת המסורתית . התרופה נמצאה אז בדמות פניות לסמכות החיצונית לשמור על הנורמה המקובלת . גירושים , מעשי טבח והמרות דת כפויות היו אסונות שהרסו את שיווי המשקל וחייבו תגובה שונה , אך גם לזו היתה דרך מסורתית . מלבד הפניות לשליטים נגד פעולות ההמון , הוקמו מוסדות של עזרה הדדית יהודית , שסייעו לפדיון שבויים , לעזרה ליהודים הנסים על נפשם וכן לאלמנות וליתומים . גם התגובה לרודפים עוצבה באופן טיפוסי מופשט ומסורתי . המדכא המוחשי , שללא ספק עורר תגובות טבעיות של זעם ופחד , הוכנס לתבנית המוכנה–מראש של צוררי היהודים שבכל הזמנים . כפי שאומרת ההגדה של פסח , כל דור ודור יש לו צורר היהודים שלו . תווי הדיוקן של הצורר המוחשי שקעו לתוך הדימוי המסורתי ונעשו מטושטשים . ומעל זאת , כל צוררי היהודים היו מכשיר בידי ההשגחה , והשקפה כזו לא יכלה שלא לעמעם את הרגשות השליליים העזים שהם עוררו . הכאב לנוכח האסון המוחשי נספג בטקסי אבל שהביאו לסובלימציה שלו . כל האסונות היהודיים הצטרפו לקינה הממושכת על גלות האומה . בדרכים האלה זכתה הקהילה היהודית המסורתית לדרגה גבוהה יחסית של חסינות בפני רגשי בושה הנולדים מעלבונות שעולבים בהם . הסימן הכללי ביותר שקהילה יהודית נעשתה מודרנית הוא שהיא מגיבה ברגשי בושה לעלבונות והשפלות וגם לדיכוי ואפליה שמפעילים כלפיה הלא–יהודים . טיפוס התגובה של היהודי המתבייש בפני הגוי שונה מזה של היהודי שאינו מסוגל לכך . ציור של ז'ינובי טולקאצ'ב – "דרגשים : " שחרור מיידאנק ואושוויץ . ההיסטוריה הארוכה של גירושים , מעשי-טבח והשמדות מוכיחה כי כשהאנטישמיות גואה ואילו הסובלנות בשפל – מתחסלות קהילות של יהודים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|