|
|
Page:11
לעצמו רעיון מרכזי זה של פוירבאך וכן גם את ביקורת הדת של הגליאני נוסף מן השמאל : היהודי , משה הס ( ר' ערך במדור זה . ( בהשפעת האחרון ראה בדת לא רק ניכור אלא גם מחאה ( מנוכרת לעצמה ) על התנאים הלא–אנושיים של החברה הקיימת , "אופיום של ההמונים . " "ביטולה של הדת כאשליה בדבר האושר של האדם בעולם הבא תסלול את הדרך לאושרו של האדם עלי אדמות . " גם לפרידריך ניטשה היתה האמונה הדתית בראש ובראשונה אשליה . "מות האלוהים , " שניטשה ראה בו את החוויה המרכזית של האנשים המשכילים בזמנו , הוא תוצאה של ביקורת המטפיזיקה של קאנט וההכרה שהמדע אינו מספק ידיעה מוחלטת בדבר ישויות מוחלטות קבועות או מתמידות כלשהן . היאחזות בדת היא אקט של ייאוש . מחמת הניהילזם הפוקד בני–אדם משהם חדלים להאמין ב"עולם אמיתי" שמעבר לתופעות החיים ( החולפות כולן ) – "עולם אמיתי" דתי , מדעי או פילוסופי – ניהיליזם שעליו צריך להתגבר באימוץ ערכים חדשים . בעיניו כל המושגים הוותיקים של המטפיזיקה המסורתית – הנפש , הדבר כשהוא לעצמו , האובייקט המתמיד בעצמותו – הם כולם פיקציות . אך ראש וראשון לכל אלה הוא מושג האל בכל צורה שמבינים אותו . ביקורת–הדת של ניטשה היתה , כנראה , אחת ההשפעות שהביאה גם את פרויד לראות באמונה הדתית אשליה הניזונה מחולשת האדם ומן הטינה של הסובל המתפשטת ונעשית טינה כללית כלפי כל "העולם הזה . " הדת פוגעת בדחפים הבריאים של האדם ובחתירתו לאושר ומפחיתה את חיותו . במאמרו " עתידה של אשלייה" ( 1927 ) מציג פרויד את הדת בעיקר כתנחומים על סבל אישי . אולם בחיבור האחרון שכתב האיש משה והדת המונותיאיסטית ( 1939 ) העמיק את ביאורו . עכשיו ראה באמונה המונותיאיסטית משאלה בלתי–מודעת של בני האדם לאב מושלם מבחינה מוסרית שהוא גם כול–יכול . בעיניו היתה זו אחת הצורות של נרקיסיות ואהבה עצמית . היא הביאה במיוחד את היהודים לראות עצמם כנבחרים בשל זיקתם לאלוה אדיר–כוח ואוהב . בהתייצבו בשנות חייו האחרונות מול החיזיון של הנאציזם אפשר מאוד שפרויד התכוון לומר לבני עמו שהאמונה המונותיאיסטית היא לא רק אשליה נרקיסית אלא גם אשליה נוראה המסכנת , פשוטו כמשמעו , את חייהם . במהלכה של המאה ה , 20– בעיקר תחת השפעת התורות האקזיסטנציאליסטיות , החלו הוגים יהודים , המבטאים פנים שונות של היהדות , לחשוב מחדש על האמונה כהכוונה רוחנית של החיים ואופן של קיום בעולם . תוך שימוש בקטגוריות של הפנומנולוגיה האקזיסטנציאליסטית כתב ר' יוסף דב סולובייצ'יק ( ר' ערך במדור זה ) את חיבורו "איש האמונה הבודד , " שהוא אולי המחקר החשוב ביותר על משמעות האמונה לגבי היהודי שומר ההלכה . במונחים פיוטיים נרגשים דיבר אברהם יהושע השל על האמונה כעמדה של "השתוממות קוסמית" שאבדה לאדם המודרני . בחיבורו , "התשוקה לאמת , " משווה השל את הרב החסידי מנחם מנדל מקוצק לבן–זמנו 'אביר האמונה' הנוצרי סרן קירקגור . לדעתו שניהם הבינו נכון את האמונה בבוראעולם כדיאלוג על–לשוני , ואילו מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג ( ר' ערכים במדור זה ) ביקשו להחיות מחדש את התפיסה המקראית של האמונה כביטחון וכמתן אמון . אנומליה ונורמליזציה מנחם ברינקר ההכרה שהמצב היהודי הוא אנומלי , בהשוואה למצבם של עמים " נורמליים , " קיימת כבר במחשבה היהודית המסורתית הקדםמודרנית . המהר"ל מפראג , למשל , רב ופוסק שעמד כולו בתחום המחשבה הדתית , הגדיר את הקיום היהודי בגולה כמחלה . במונחי הפילוסופיה של אריסטו שהיו מקובלים במחשבת ימי הביניים , הוא ראה בקיום הזה קיום שסובל מ"העדר" ( פריווציה ) כמו שהעיוור נעדר ראייה או החיגר נעדר יכולת ההליכה שהן סגולות השייכות לאקזיסטנציה , לקיום האנושי המלא והשלם . כאן ההעדר הוא העדר מולדת , שהוא פגם יסוד לכל קיום לאומי בריא . מובן שאת תקנת המצב הפגום רואה המהר"ל , כקודמיו המקובלים , בחזרה בתשובה שתגרום לאלוהים לתקן את הפגם הזה ולהסיר את קללת ה"גלות" מעל עם ישראל . לעומת זאת , היו במסורת הדתית של עם ישראל שדרשו "אנומליה" זו לשבח " ) צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בין האומות ( " וראו בה אות וסימן לייחוד היהודי ולייעוד היהודי . גם בעידן המודרני , ולאחר תהליכי החילון החלקי או המלא של המחשבה היהודית , נמשכה מחלוקת זו על הערכת ה"אנומליה" היהודית . הכול הודו בה , אך לא הכול ראו בה קללה . ההיסטוריון שמעון דובנוב , למשל , סבר שישנה לאומיות מדרגה גבוהה יותר , העומדת מעל לטריטוריה , לפוליטיקה ולצבאיות , ומתבססת על זיכרון היסטורי ועל זהות תרבותית ולשונית . בעיניו , עם ישראל הוא הדוגמה המובהקת של לאומיות גבוהה יותר מסוג זה . הפילוסוף הרמן כהן לעג למאמצי הציונים , "הרוצים להיות מאושרים" על אדמתם ככל הגויים , ואינם מכירים בייעוד
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|