|
|
Page:10
קאנט רחוק היה מגישת "האמונה מתוך אבסורד , " שכן לדעתו האמונה מבוססת די הצורך כאמונה ( לא כידיעה ) ואין היא חייבת לא להתבסס על הידיעה ולא להתנגד לה . על יסוד תפיסתו את האמונה כשכנוע סובייקטיבי , הנובע מפוסטולאטים ( דרישות הגיוניות ) הנחוצים לחיים המוסריים , הוא מבחין בין " אמונה דתית טהורה" לבין "האמונות ההיסטוריות . " הראשונה היא האמונה כי מי שמנהל חיים מוסריים ימצא חן בעיני האלוהים . האחרונות עומדות על האמונה שניתן לתקן מעשי עוול או לכפר עליהם . כדוגמה לעיוות "האמונה הטהורה" בדתות ההיסטוריות מביא קאנט את היהדות . בהשפעת המשפט הקשה שהוציא שפינוזה על דת אבותיו , שבה ראה ציות עיוור להלכה הרבנית , ראה גם קאנט את היהדות כדת לגליסטית המרוקנת את האמונה מתוכנה המוסרי . הרבה מן המחשבה הדתית היהודית המודרנית כרוך בתגובה לשיפוטו של קאנט את היהדות . כך טען הרמן כהן ( ר' ערך במדור זה ) בספרו דת התבונה ממקורות היהדות , שיצא לאור לאחר מותו , ( 1918 ) שכאשר מבינים את היהדות לאור מבנה האבולוציה שלה , המוליך ממיתוס לרציונליות , רואים שדווקא היהדות היא "דת התבונה . " היא נותנת ביטוי ליטורגי פולחני וסמלי לכפרה על חטאים מוסריים אך עבורה זה אמצעי בלבד להשבתו של היחיד לחיק החיובים שתובע ממנו המוסר . היהדות גם מבינה חיובים אלה ככוללים בתוכם אופקים פוליטיים : החובה לכונן את מוסדות החברה ברוח החזון הנבואי של צדק , שוויון וחמלה . הכרה זו הביאה את כהן עצמו להיות חבר נלהב במפלגה הסוציאל–דמוקרטית . הוגים יהודים אחרים הסתייעו בפולמוסם עם קאנט בביקורת שמתח עליו הגל . במאמרו "אמונה וידיעה" ( 1802 ) ביקר הגל את קאנט על הדיכוטומיה שהעמיד בין ידיעה לאמונה . בהעמידו את האמונה מחוץ לתחום האמת והידיעה , מאלץ קאנט את המאמינים להגן על אמונתם מפני הצגתה כדעה קדומה ואמונת–הבל ומאמץ זה מחייבם להציג את האל כבלתינתפס בהיותו מצוי מעבר לתחום הידיעה . האמונה נהפכת במצב זה להלך–רוח רומנטי , עמדה של אבל ושל געגועים לאל שאין אליו כל גישה . השקפתו של הגל על ההיסטוריה כתהליך רציונלי דיאלקטי טוענת להתגברות על הדיכוטומיה של סובייקט–אובייקט , שעליה ביסס קאנט את תורת ההכרה שלו , לרבות תורתו בדבר האמונה . לגבי הגל , אמונה היא בראש ובראשונה עמדה כלפי ההיסטוריה . עמדה זו רואה בה תהליך תכליתי המתקדם לעבר יעד שהאמונה המקראית כינתה אותו גאולה . ואמנם תורתו חוזרת אחורה למקרא העברי המאמין באלוהי ההיסטוריה . הגל מעביר באופן זה את שאלת האמונה מן המטפיזיקה ותורת ההכרה אל ההיסטוריה , המובנת כהתגלות גוברת והולכת של האמת , שבה נופלות מחיצות בין הבורא והנברא , הסובייקט והאובייקט . לגביו יש לאמונה טבע כפול : אמון בהיסטוריה האנושית כתהליך בעל משמעות של 5 דמה , ואמונה שנזדקקה מיסודות אי–רציונליים בעקבות הבנה אמיתית זו של ההיסטוריה . המשמעות הרחבה והחדשנית של תפיסה זו מתגלה בדברי תלמידו ובר הפלוגתא שלו קארל מארקס ( ר' ערך במדור תנועות לאומיות וחברתיות . ( מארקס נפטר מן האל אך שימר את אמונתו של מורהו בתבוניותה של ההיסטוריה והעמיד אותה , כדבריו , " על רגליה . " בעיניו "החיים" אינם מונחי–תודעה אלא התודעה מונחית בידי צורכי–החיים . את המצעד הדיאלקטי של האנושות , המוליך למימוש התבונה , הוא הפך להתעוררות מודעותה של האנושות לדיכוי החומרי היומיומי . מפרספקטיבה זו מפתח מארקס את החזון המשיחי המיוחד לו של ההיסטוריה האנושית . תקוותו מבוססת על כך שמהלך דיאלקטי חייב להביא את האנושות לשחרור סופי מן המחסור ומניכורה של העבודה בשיטה הקפיטליסטית , שתי קללות שהאנושות המיטה על עצמה במו–ידיה . מארקס שם אפוא את ביטחונו בהיסטוריה ביתר–מפורשות מהגל . ההיסטוריה ניתנת להבנה רציונלית וראויה לאמון אתי גם יחד . אמונתם של הגל ומארקס ב"סוף המושכל של ההיסטוריה" מצאה הדים במחשבה היהודית הדתית והחילונית גם יחד . בצירופים פרדוקסליים לעתים מצאה אמונתם בהיסטוריה כתהליך של גאולה הדים אצל הוגים כה שונים זה מזה כמו אברהם גייגר ( ר' ערך במדור זה , ( התיאולוג הנחשב ביותר של הרפורמה , הרמן כהן הסוציאל–דמוקרט , וה"תיאולוגים" המארקסיסטיים ארנסט בלוך וואלטר בנימין . אמונה בגאולה בתוך היסטוריה רציונלית סיפקה השראה גם לחזון הציוני בדבר תחיית היהודים בבית לאומי שיעמיד מופת של חברה צודקת ושוויונית . בגייסו את חזון–הגאולה של הגל לשחרור האנושות מאיצדק כלכלי ומן העבודה המנוכרת , השתמש מארקס במתוד הדיאלקטי של מורו ורבו כדי לפתח ביקורת של כל המסופר בכתבי הקודש היהודיים והנוצריים גם יחד . הוא ראה בהם מיתולוגיה ואמונה תפלה ובאמונה המתבססת עליהם ראה את המכשול העיקרי לקדמה מדינית ותרבותית . לאחר–מכן הרחיב ביקורת זו לגבי כל הדתות ואימץ את המשפט ששם אייסכילוס בפי פרומתיאוס : "בקצרה , אני שונא את כל האלים " ! חברו לחוגי ההגליאנים השמאליים לודוויג פוירבאך פרסם בשנת 1841 ספר רב–השפעה בשם מהות הנצרות , שבו השתמש במושג הניכור של הגל לתיאור מהות הדת . בדת מבצע האדם היטל ( פרויקציה ) של דמותו שלו לתחום העל–טבעי וכך מנכר מעצמו מה שלאמיתו של דבר שייך לו ולו בלבד . מארקס אימץ
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|