|
|
Page:7
אנשי "חוכמת ישראל" ביקשו מאז השליש האמצעי של המאה ה19– לגלות מהות זו שהיא היהדות ( והם גם שהעלו מושג זה של "יהדות , " שכמעט לא מילא כל תפקיד בשדה המדע לפניהם . ( אותה שעה חתרה יהדות הרפורמה לראות ביהדות – בהקבלה לנצרות – ברית דתית מחוסרת משמעויות לאומיות , שניתן להצטרף אליה תוך כדי השתייכות ללאומים שונים ולמדינות לאום שונות . היו , כמובן , גוונים שונים לתפיסה זו , משומרי מצוות אורתודוקסים , שקישרו את ה"יהדות" עם אורח החיים שעל פי ההלכה , עד רפורמים , שקישרו "יהדות" עם עיקרי אמונה מטפיזיים , וחילונים למחצה או לחלוטין שראו ביהדות "אסכולה אתית" או "פילוסופית" יותר מאשר דת . אבל כל אלה האמינו שניתן לסכם את המחשבה היהודית ואת תרבותו של עם ישראל בתורה כלשהי או בעיקרים כלשהם המגדירים אותה לעומת תורות ומחשבות אחרות "בלתי יהודיות . " מרבית ההוגים היהודיים במערב מאז משה מנדלסון ועד הרמן כהן ומרטין בובר הלכו בדרך זו . כנגד המודל הזה העלתה שורה של סופרים ואינטלקטואלים ספרותיים ביהדות רוסיה , החל במשה ליב ליליינבלום ובפרץ סמולנסקין וכלה במיכה יוסף בן–גריון ( ברדיצ ' בסקי ) וביוסף חיים ברנר , את התפיסה שלפיה המחשבה היהודית , כמו התרבות היהודית , אינה אחידה , רציפה או הרמונית ואין אפשרות להציגה כאסכולה פילוסופית בעלת תוכן ייחודי לה . אין היא יהודית אלא בכך שהוגיה הם יהודים , כלומר , שייכים מדעת לקולקטיב לאומי בעל זהות היסטורית ברורה . המודל הזה , שעלה לראשונה בפולמוסו של סמולנסקין עם מנדלסון , ביטא תחילה את המחאה של משכילי רוסיה הלאומיים נגד שאיפת משכילי ברלין להפוך את היהדות לעדה דתית היכולה , כביכול , להתקיים בתוך כל לאום בהיותה היא עצמה חסרה ממד לאומי . כנגד זה הדגישו משכילי רוסיה את רגש ההשתייכות המשפחתית כגורם אשר שימר ומשמר גם בהווה את היהודיות יותר מכל מחשבה מופשטת . לפי המודל הזה , עם ישראל אינו אסכולה רוחנית או דתית , אלא משפחה בעלת תודעת רציפות היסטורית . תרבות היהודים והגותם היא אחידה רק במובן שהיא יצירתה של " משפחה " אחת או לאום אחד . ואמנם משפחה זו העלתה בתקופות שונות בתולדותיה השקפות עולם שונות ובתקופות מסוימות היו בה יותר מאסכולה רוחנית , דתית או אתית אחת . אצל הראשונים שפיתחו תפיסה זו הושם כאמור הדגש על רגש ההשתייכות הלאומי שאינו זקוק לשם השתמרות היהדות לרשימת " עיקרים " של אמונה . ואולם בעיני המיליטנטיים שבדור הבא של סופרים עבריים , כברדיצ ' בסקי וברנר , שבהגותם היה גוון אקזיסטנציאליסטי חריף , היה עצם הרעיון שבני עם אחד חייבים לחשוב מחשבה אחת ולהאמין באותם רעיונות ואידיאלים , לא רק רעיון משונה שאינו הולם את ההיסטוריה היהודית אלא גם רעיון מעליב . כמשכילים רדיקליים , במובן האירופי של המילה , המאמינים באוטונומיה של היחיד , הם ראו במחשבה הכפותה מראש למוצא ולתעודת לידה של ההוגה , מחשבה שאינה מחשבת בן–חורין . בעיניהם ברור היה כי הניסיון להקנות רצף ואחידות להגות של יהודים במרוצת הדורות ולראות בה הגות המסתכמת בהשקפת עולם אחידה או במה שכינה ברדיצ ' בסקי , הקיצוני והעמקן שבקבוצה זו , " חשבון עולם קבוע ומוגבל " ( דהיינו מוגדר , ( אינו יכול לעלות יפה . המחיר שמשלמים על הניסיון הזה הוא הזיוף שבהאחדה מלאכותית של זרמים שונים שהתקיימו בעם ישראל לאורך כל תולדותיו : אליליים ומונותיאיסטים , פרושים וצדוקים , רציונליסטים ומיסטיקנים , חסידים , מתנגדים ומשכילים , אגנוסטים וכופרים . באופן כללי ניתן לומר שיהודי המערב אימצו את המודל הראשון וכך נכנסו לסבך הבעיות הכרוך בצורך להגדיר ייחוד יהודי שאינו פוגם לא באוניברסליזם של המדע ושל המוסר , רעיונה העיקרי של ההשכלה שנתקבל בברכה בידי היהודים , ולא בנאמנות למדינה מסוימת שהיהודים אזרחיה . לעומת זאת , הוגיהם של יהודי רוסיה אימצו את המודל השני , ונתקלו בבעיה של מציאת מכנה משותף מינימלי לכל תופעות היהדות . לא חסרו גם ניסיונות לשלב בין שתי הגישות – כדוגמת אלה שעשו ר ' נחמן קרוכמאל ( רנ " ק , ( גרץ ואחד העם , שהעמידו את המשנות שהן אולי המעניינות ביותר בנושא התרבות היהודית . אפשר בהחלט לראות בהבדל הזה שבין מודל האסכולה למודל המשפחה לא רק הבדל עיוני טהור בתפיסת מהות התרבות היהודית , אלא גם ביטוי ל " מצב יהודי " שבפניו עמדו הוגי היהדות בארצות האמנסיפציה במערב , " מצב יהודי " השונה מן הקצה אל הקצה מזה שניצב בפני יהודים משכילים במזרחה של אירופה , ומכל מקום קשה לראות כאן מקריות . במערב נהרסו זה מכבר חומות הגטו . בקצב גובר והולך החלו היהודים לחדור לא רק לחיי החברה והכלכלה אלא גם לחיי התרבות של גרמניה , צרפת , אנגליה ושאר ארצות המערב . לתקוות לשוויון זכויות מלא ואפילו להתמזגות תרבותית היה , לכאורה , ביסוס . בכל חריפותה עלתה אפוא השאלה : מדוע לא להתבולל לחלוטין בעם שבתוכו יושבים . מכיוון שההכרה הדתית התמימה ואורח החיים האורתודוקסי לא היו נחלת מרבית ההוגים , הכרח היה אפוא לתת צידוק עיוני להמשך הנבדלות היהודית , שהיתה מעתה לנבדלות שמרצון ולא נבדלות שמהכרח . צידוק זה ניתן במונחים של תרבות . במזרחה של אירופה , לעומת זאת , נראו תקוות האמנסיפציה רחוקות מלהתגשם וגם אם קיוו לה ההוגים היהודיים , הם לא האמינו שבבואה תופיע שם
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|