|
|
Page:4
ההשכלה במאה ה18– אל תוך המחשבה היהודית , ממשיכים הוגים יהודיים מעטים בלבד לטעון – כרב קוק , למשל – לקיומה של הכרת"– אמת" יהודית מיוחדת . כתוצאה מכך נשרו הנושאים הוותיקים של ההגות היהודית בימי הביניים וברנסאנס – הנושאים הקוסמולוגיים והתיאולוגיים – אל מחוץ לסדר היום המחשבתי . מרבית המחשבה היהודית אינה טוענת עוד לייחוד של הכרות ואמיתות הנוגעות לאל , לאדם או לעולם . היא מוגדרת מעתה מחשבה יהודית מיוחדת אך ורק על שום הייחוד של נושאיה ( היהודים ) ושל נושאה : העם היהודי – עברו ועתידותיו , כלומר , על פי העובדה שהיא נכתבת בידי יהודים ובעיקר גם למען יהודים . מנדלסון עצמו הוא דמות המעבר החשובה שבה משתלבים בדרך מקורית נושאים דתיים וחילוניים . האופן שבו צמצם את משמעות קיום המצוות למעין הכנה יהודית מיוחדת למוסריות , שהיא עצמה נורמה כלל אנושית , מגלה את המזיגה המיוחדת במינה שחתר אליה בין המסורת היהודית לרעיונות ההשכלה . כזוהי גם תפיסתו שלפיה משלימים ההתגלות ו " האור הטבעי " זה את זה . אך ייחודו של עם ישראל בתוך האנושות הכללית הוא נושא שירש מנדלסון מן המסורת והוא זה הנעשה מעתה , למעשה , לנושא האחד והיחיד של החלקים המודרניים ביותר והחילוניים במחשבה היהודית . כתוצאה מכך , בצד הצמצום הנושאי של סדר היום הפילוסופי יש הרחבה ניכרת בדיסציפלינות של העוסקים במחשבה יהודית , שהרי לא רק תיאולוגים ופילוסופים ( כמו משה מנדלסון ומרטין בובר ) מייחדים את מחשבתם לעם היהודי . לפחות שלוש קבוצות של מחברים אחרים עושים כך . אלה הם היסטוריונים ( כגון צבי–היינריך גרץ ושמעון דובנוב , ( אינטלקטואלים ספרותיים ( כאחד העם ) או רפורמטורים חברתיים ( כגון תיאודור הרצל ונחמן סירקין . ( כולם חלק אינטגרלי מן המחשבה היהודית ודבריהם מפרים את המחשבה היהודית לא פחות מדברי הפילוסופים . ההגדרה הנושאית חשובה כאן כי ברור שלא כל מחשבת יהודים היא גם "מחשבה יהודית . " קארל פופר , ישעיהו ברלין וריימון ארון הם הוגים יהודיים כשם שקארל מארקס ואמיל דירקהיים היו הוגים יהודיים , אבל הגותם אינה חלק מן המחשבה היהודית אלא חלק מן המחשבה הכללית מפני שהיא נסבה בעיקרה על עניינים אנושיים כלליים וכמו כן גם לא הופנתה במיוחד לנמענים יהודיים . מבחינה זו גם הגותו של שפינוזה במאה ה17– והגותו של שלמה מיימון בסוף המאה ה18– אינן , ברוב אגפיהן , "הגות יהודית . " ההגדרה שראוי לקבלה , הן לצמצום הנושאי והן להרחבה הדיסציפלינרית של המחשבה היהודית המודרנית , שרובה – אם גם לא כולה – חילונית , היא אפוא ההגדרה הבאה : בגדר מחשבה יהודית נכנסים כל החיבורים העיוניים שנכתבו בידי יהודים במיוחד ( אם כי לא בהכרח רק ) למען נמענים יהודיים ועניינם הוא עם ישראל בעבר , בהווה ובעתיד . חיבורים אלה , בתקופה המודרנית , אינם נבדלים , בדרך כלל , מחיבורים עיוניים אחרים שאינם בגדר מחשבה יהודית במתודות שלהם או בדרכי הטיעון שלהם , אלא באובייקט המרכזי של עניינם שהוא עם ישראל . המאפיין המכריע של הגות יהודית בתקופה המודרנית הוא אפוא האפשרות לראות בה רפלקסיה של האקזיסטנציה היהודית על עצמה , עיון של יהודים בשאלות הקיום היהודי . בין מחשבת יהודים למחשבה יהודית תהליך מקביל למודרניזציה של המחשבה היהודית , המתבטאת כאמור בהצטמצמותה הנושאית של המחשבה היהודית ( במובן שהוגדר לעיל ) ובהתרחבותה אל דיסציפלינות שונות , הוא תהליך חדירתם של היהודים או של אנשים ממוצא יהודי לפילוסופיה האירופית הכללית . תהליך זה פותח בהופעתו החלוצית של ברוך שפינוזה בשליש האמצעי של המאה ה , 17– שסירב לראות את עצמו וגם את הגותו כשייכים לנצרות או ליהדות . הוא נמשך והולך עם הגותו של שלמה מיימון בשלהי המאה ה18– ובראשית המאה ה19– ומגיע לשיאו במאה ה20– עם התבלטותם של יהודים במרכז החיים הפילוסופיים בארצות שונות ובאסכולות פילוסופיות שונות . תרומתם של היהודים למחשבה הכללית ניכרת ומכרעת . קשה לתאר את העידן המודרני כולו ללא שמותיהם של קארל מארקס , בנם של יהודים מטריר שבגרמניה שהמירו את דתם , ושל זיגמונד פרויד , בנם של יהודים שומרי מסורת מווינה . ממש כשם שאת הפילוסופיה של המדע ואת המדע עצמו קשה לתאר ללא אלברט איינשטיין . אך שמות מרכזיים בהגות המאה ה20– הם גם אמיל דירקהיים , אנרי ברגסון , קלוד לוי–שטראוס , ריימון ארון וז'אק דרידה בצרפת , קארל פופר וישעיהו ברלין באנגליה , גוסטב לנדאואר , רוזה לוקסמבורג וואלטר בנימין בגרמניה , נועם חומסקי והילרי פטנם בארצות הברית . כל האישים האלה , ורבים אחרים ידועים פחות מהם , כתבו בשפות העמים שבתוכם ישבו למען קהל המשכילים הכללי על נושאים שהעסיקו את הקהל הזה ובעיקר את החוקרים במדעי הרוח ובמדעי החברה . הם מוכרים לעתים קרובות כמייסדים של אסכולות או ענפי מחקר שוודאי אינם מוגבלים לתחום העניינים היהודיים : כך אמיל דירקהיים הנחשב לאבי הסוציולוגיה , זיגמונד פרויד , הרופא ומייסד הפסיכואנליזה , נועם חומסקי , שהוא אבי הבלשנות הטרנספורמציונית , קלוד לוי–שטראוס , שהוא אבי האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית , וז'אק דרידה , הדמות הבולטת של הדקונסטרוקציה . לאלה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|