|
|
Page:13
מבוא בעיית ירושלים : היבטים בין לארמיים פלסטיניים וישראליים משה עמירב הספרות העוסקת ב'בעיות מדיניות' מבליטה בשנים האחרונות מסגרות תיאורטיות שמטרתן לסייע בידי קובעי המדיניות 'לפתור' אותן . אחת המסגרות הללו נוקטת גישה של 'הגדרת הבעיה' על ידי ה'שחקנים' המרכזיים : ככל שאחד ה'שחקנים' מצליח להגדיר מחדש את הבעיה ולהביא את הצד שכנגד להסכמה - כך יגדלו סיכוייו להגיע לפתרונה . המדדים להצלחה נקבעים על ידי ה'שחקנים' עצמם כ'יעדים . ' במבוא זה אנסה לבחון את משקלם המשתנה של ה'שחקנים' בירושלים במאה ה , 20 את הדרך שבה כל אחד מהם הגדיר את 'בעיית ירושלים' ואת מידת הצלחתו של כל צד בהשגת יעדיו . א . ההיבט הבין לאומי : מבנאום לפשרה בין שני השחקנים הראשיים במאה העשרים התחלפה פעמים מספר הגדרתה של 'בעיית ירושלים : ' עד ה 11 בספטמבר , 1917 יום כיבושה של העיר בידי הגנרל הבריטי אלנבי , הוגדרה הבעיה על ידי המעצמות הקולוניאליות כ'בעיית המקומות הקדושים . ' המעצמות האירופיות , בעיקר בריטניה וצרפת , השתמשו בהגדרה זו במטרה להחליש את האימפריה העות'מנית , שהייתה אז 'השחקן הראשי' בירושלים , ולרשת אותו בבוא היום . כמדינות נוצריות , היה להן נוח להגדיר את הבעיה כ'הגנה על המקומות הקדושים לנצרות , ' וכך היא אמנם הוגדרה עד שנת . 1917 ב 1922 הגדיר חבר הלאומים את הבעיה כ'בינלאומית : ' הוא נתן לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל והסמיך אותה לשמור על ירושלים כפיקדון של הקהילה הבין לאומית . מאז קיבלה הקהילה הבין לאומית - חבר הלאומים ואחר כך האו"ם - את תפקיד 'השחקן הראשי' בירושלים ' . שחקנים' אחרים , כגון ירדן , הפלסטינים , המדינות המוסלמיות והיהודים , קיבלו בלית ברירה הגדרה זו של הבעיה . האילוצים הפוליטיים של התנועה הציונית דחקו את ירושלים לשולי העשייה הציונית . המנהיגים הציונים , מהרצל ועד בן גוריון , הכירו שיותר
|
|
|