|
|
Page:8
לא הייתי רוצה להשאירם להיסטוריה , " ופעם "אני כתבתי היום בפעם הראשונה את השם המלא כמו שהוא . יותר טוב . שהרי או שאשמיר את היומנים , או שיידעו 'החוקרים הצעירים' לפי ההקשר ; " ובמקום אחר ביומן היא מציינת בעניין זה : "והלא הייתי יכולה לרשום כאן רשימה של פגישות שכל סנוב אינטלקטואלי היה בולע את רוקו . הנה ארשום - למקרא אותו סנוב ( שיתפקע . " ( ולהלן היא מפרטת מי ומי הם אנשי הספרות העולמיים מן המעלה הראשונה שנפגשה אתם לאחרונה — " למקרא אותו סנוב . " וכן , במקום אחר נוסף : "הייתי רוצה לראות את תלמיד הסמינר , אחרי מותי , שיפענח את הסימנים שלי . לאיזה אבסורד אפשר להגיע ! אולי אפילו לכתוב עבודת דוקטור . זהו ... " היינו , הצופן האישי שלה , המציין פעמים רבות לא בשם מלא , אלא רק באות אחת או בראשי תיבות אה שם האיש שבו היא דנה , מעיד על איזשהו רצון להקשות קצת על "החוקרים הצעירים" או "על תלמיד הסמינר" - כי לה עצמה אין בכך שום צורך - ומניח מראש את האפשרות שהחומר יגיע לידיהם . שהרי אילו רצתה נחרצות להשמיד את היומנים יכלה לעשות כך . זאת ועוד : למותר להסתייע בדוגמאות נודעות מתולדות הספרות על סופרים שציוו להשמיד את כתבי היד של יצירותיהם , כגון צוואתו של קפקא למקם ברוד , ומבלי לדון בשאלה מה דמות הייתה לה לספרות העולם בלי קפקא , אילו ציית ברוד לצוואה הזאת , מתבקש לומר כי לאה גולדברג עצמה לא צייתה לרצונו של האיש שהיה , על פי עדותה , המשמעותי ביותר בחייה , אברהם בן יצחק סונה , ולמרות רצונו המפורש להישאר בחיק האלמוניות , הקדישה לו שיר הנושא את שמו , ודברי ניתוח ופרשנות לשיריו , וכתבה עליו את מסתה הנודעת "פגישה עם משורר , " ופתחה אותה במילים : הוא לא רצה שידובר בו ברבים . אם הופיע שמו בדפוס , היו פניו לובשים אותה ארשת של דאבון ושאט כאחת , שהייתה מביאה את רואיה לידי נקיפת לב . כל כתיבה עליו היא כפגיעה ברגשותיו . על כן יקשה כל כך לדבר בו עתה , כשאיננו קורא , איננו שומע , איננו יכול עוד לאסור עלינו דבר זה . אך אי אפשר לעשות את רצונו , אי אפשר להשכיחו כאשר חפץ . כל שכן כשהמדובר ביומנים שלה , כשיש יותר משמינית של ודאות שלאה גולדברג שקלה לא פעם את האפשרות שבזמן מן הזמנים יותן להם
|
|