|
|
Page:10
דהיישה אתה חש כאילו התפיסה הזאת הופנמה כאן בבלי דעת , רוילחלה לליבות האנשים ונעשתה לכוח ; להתרסה : לא נשתנה . לא ננסה להיטיב את חיינו . נישאר למולכם כקללה שנוצקה בבטון . נהיה סמל . פתאום היא נזכרת : "שם , בכפר , בעיךעזרב , היינו אופים לחם בטאבון . פה לא . כי אין לנו עדר , ואין זבל בהמות " . היא משתתקת ומתעטפת בעצמה . מצחה מתקמט מדי רגע בעווית של פליאה . האצבעות החומות , הקמוטות , עושות מבלי משים תנועות של לישה . הכל מתרחש לא כאן . לא עכשיו . במקום אחר . בעבר המפואר או בעתיד הנכסף . הדבר הנוכח כאן ביותר הוא ההעדרות . ובאופן מסויים אפשר לחוש שהאנשים הפכו עצמם מרצונם לכפיליהם של האנשים האמיתיים שפעם היו , במקום האחר , להשתקפויות דהות שלהם . למי שמחזיקים בידם פיקדון ממשי אחד בלבד : היכולת לחכות . אני , כיהודי , יכול להבין זאת היטב . " כשאדם גולה מאדמתו " , אמר פעם הסופר היהודי אמריקני רוברט סטון לסופר רג'א שחאדה מרמאללה " , הוא מתחיל לחשוב עליה בסמלים , כמו מי שנזקק לפורנוגרפיה . וגם אנו , היהודים , נעשינו פורנוגרפים מומחים , וכיסופינו לארץ הזו ארוגים סמלים לעייפה " . סטון דיבר על היהודים שלפני מאות שנים , אבל ביום שנסעתי לדהיישה סערה מליאת הכנסת בוויכוח חריף על סמליות השם "יהודה ושומרון , " וחברת הכנסת גאולה כהן דרשה להותירו כשם היחיד , ולא להזכיר עוד "גדה מערבית" או "שטחים" מכל סוג " . יהודה ושומרון" נשמע אומנם משמעותי וסמלי הרבה יותר , ויש בינינו רבים שהצירוף הזה מעורר אצלם רפלקס היסטורי נעים , מין צמרמורת מענגת המגיעה עד לשיפולי שורשי העבר , ומפזרת שם אדוות של געגוע גם על נרדמים אחרים - "הבשן " , " הגלעד " , " החורף . ' ברצועת עזה חיים כיום כחצי מיליון פליטים . בגדה המערבית כ 400 אלף ( מדובר כמובן רק בפליטים , ולא בכלל האוכלוסיה הערבית שתחת שליטת ישראל . ( בירדן - כ 850 אלף . בלבנון - כ 250 אלף . וגם בסוריה 250 - אלף . סן הכל כ 2 . 25 מיליון פליטים . אם תיפתר בעיית הפליטים שתחת שליטת ישראל לא תחדל המרירות לפעפע בקרב למעלה ממיליון אחיהם בארצות ערב , החיים גם הם
|
|