|
|
Page:11
דווקא על ידי היפתחות בוררת בקפידה , על פי אמת מידה הלכתית , לערכים החיוביים של ההשכלה ההומניסטית ולהזדמנויות של האמנציפציה . מצד שני התפתחו במילוא התרבותי של מזרח אירופה צורות אידיאולוגיות שונות של השכלה : ראשית , המשך השקפתם של מנדלסון , וייזל , רנ"ק וריב"ל , שניתן להגדירה בהשכלה דתית מתונה ; מולה , ובמקביל לתנועת הרפורמה בגרמניה , התפתחה השכלה חילונית לאומית מקצינה , שקיבלה השראה מן הפילוסופיה הכופרנית של שפינתה ושאפה לתיקונים רדיקליים במבנה הקהילה , החלפת המנהיגות הרבנית במנהיגות חילונית , ושידוד ערכים מהפכני בדרכי החינוך , בדרכי הפרנסה ובאורחות החיים בקהילה , אך הכל בעברית ובמסגרות פוליטיות עצמאיות של היהודים . בתווך הופיעה השכלה חילונית מתונה שחיפשה דרך תרבותית מגשרת על ידי קירוב הדת לחיים . מתוך כל כיווני ההשכלה הללו התפתחה כבר בראשית המחצית השנייה של המאה התשע עשרה תנועת חיבת ציון , תחילה הדתית , אחר כך החילונית לזרמיה התרבותיים והמדיניים . כל שלוש צורות ההשכלה שמנינו הן שיצרו את המסד לציונות שאחרי הרצל . במאה העשרים גם היא התפצלה לציונות מדינית , חברתית , רוחנית ודתית , וראוי להדגיש כי לכל הזרמים הללו היו שורשים עמוקים בהשכלה . הספרות , ההגות , המחקר והפילוסופיה שנוצרו על ידי בני הדור השני והדורות הבאים אחריו בעברית ובגרמנית נוצרו כאמור , במסגרתן של התנועות הללו . לא כל בני הדור השני פנו אל דרכי המחדשים . הרוב הגדול המשיך ללכת , מרצונו או בלית ברירה , בדרכי אבותיו . מן הראוי לקבוע בהקשר זה כי לא רק בחירה רעיונית ערכית היא שקבעה את ההתפצלות , אלא יותר מכן התהליכים החברתיים שהציגו את היחידים בעמדות מוצא שונות ומול אפשרויות וסיכויים שונים . בין כה וכה בדור השני עדיין העדיף הרוב את ההזדמנויות שניתנו לו בתוך המסגרות המסורתיות , שהתערערו אך המשיכו לתפקד , על הסיכויים המרהיבים , אך המעורפלים והכרוכים בהימור מסוכן , שנפתחו על ידי ההשכלה . בהמשך הדרך התכווץ בהדרגה מדור לדור , הרוב האדוק בדתו , תחילה בגרמניה ואחר כך גם במזרח אירופה . בראשית המאה העשרים הפך הרוב השמרני למיעוט , והמיעוט המחדש לרוב . עם זאת תמיד נמצאה מצבת צעירים שהמשיכו את דרכה של היהדות החרדית המתבצרת , ולפחות מבחינתם היה זה , לכאורה , קרע בין חלקים שונים בעם ולא קרע בין דורות . אף על פי כן , כבר בדור השני הצטייר המאבק בין היהדות החרדית , שגוננה על דמות היהדות כפי שהיתה לדעתה מדורי דורות , לבין התנועות המחרשות , השואפות לעתיד שונה , כנתק בין דורות , או כמאבק בין האבות לבנים , ושוב ראוי לציין שהוא הצטייר באופן זה בעיני שני הצדדים . יש לתת את הדעת לצורת הבניה זו של תודעת הקרע , מפני שהיא שעיצבה את החוויה האישית המרכזית שממנה נבעו תגובות העומק למציאות התרבותית היסטורית המשתנה . היתה זו הכרעה רגשית , ואחר כך הכרעה שכלית רצונית , בין נאמנות למורשת אבות מקודשת לבין חזון של אושר רוחני ארצי . הצגת ההכרעה הזאת במסגרת של מאבק בין סמכות ההורים לקבוע את דרך חיי בניהם על פי התורה לבין סמכות הבנים לקבוע בעצמם את דרכם על פי שיקולי תבונתם , ביטאה דיכוטומיה רגשית עמוקה
|
|