|
|
Page:9
הקדמה הרעיון לכתיבת ספר זה נולד ב , 1982 בעיצומה של מלחמת לבנון . באותם ימים , כאשר סער הפולמוס הציבורי בישראל באשר לטעם מלחמה זו , צידקתה או שרידותה , פירסם ראש הממשלה דאז , מנחם בגין , מאמר , שבו יצא להגן על רעיון המלחמה היזומה , שאותו הכתיר בכותרת "בזכות מלחמת ברירה . " הכרזה בוטה זו היה בה משום סטייה ממסורת ציונית רבת שנים . עד אז , הקפידו מנהיגי התנועה הציונית ואף מדינת ישראל לשמור על תדמית של שואפי שלום , היוצאים למלחמה לא משום שהם רואים בה אמצעי להשגת יעדים לאומיים , אלא משום שהיא נכפית עליהם " . אין ברירה" - מושג זה שימש הסבר ליציאה למלחמה ומקור הלגיטימציה שלה . מאמרו של בגין סימל שינוי בקו ההסברה הציוני , בדימוי העצמי , וממילא במערכת הערכים המנחה שהסתתרה מאחוריו . הרתיעה המסורתית של המנהיגות הציונית מפני זיהויה עם ששון אלי קרב לא נבעה אך ורק מתוך ההכרה האוניברסאלית בגנותה של המלחמה ובתפארת השלום , אלא ממערכי נפש עמוקים יותר . רתיעה זו נתנה ביטוי לסלידתו של היהודי מפני השימוש בכוח . סלידה זו ביטאה מציאות היסטורית בת דורות : מאז השתלטות הנצרות בקיסרות הרומית וביתר שאת מאז התפשטות המשטר הפיאודלי במערב הים התיכון ובאירופה , ונצחונות האיסלאם במזרח התיכון , הוגבלו היהודים למעמדות שלא נשאו נשק . ידוע שהיו מקרים יוצאים מן הכלל , שבהם אמנם יצאו יהודים לקרב , והורשו לשאת נשק , אך אין במקרים ספורים ומפוזרים אלה כדי לערער את הכלל הנזכר . כאשר החלו יושבי הערים באירופה לשאת נשק ולהגן על עצמם , נפקד מקומם של היהודים משורות הלוחמים . מעמדם של היהודים הוגדר על פי כתבי זכויות , שהבטיחו להם את הגנת השלטונות . מעמד זה , שיתרונות רבים היו כרוכים בו , סימל גם את
|
|