|
|
Page:13
פרק ראשון הציונות כמהפכה ביסודה של הציונות מונח פרדוכס . מצד אחד , אין ססק בעומק הזיקה ההיסטורית בין עם ישראל לארץ ישראל ! לא זו בלבד שמעולם לא נעלם לחלוטין יישובה היהודי של ארץ ישראל , אלא שבכל מקומות גלותו ותקופות גלותו שמר העם על זיקתו לארץ . בתפילה ובתקווה , באורחות חיים ובמשאלות לב , היתה ארץ ישראל תמיד מרכזית לתודעה העצמית של היהודים בכל מקומות פזוריהם . אין לתאר את אורחו ורבעו של אדם מישראל בלא זיקה מתמדת זו , ולי היתה נעקרת ממסורת ישראל , הרי שהיו היהודים הופכים לעדה דתית סתס , כמוהם כעדות דתיות אחרות . יתר על כן , מפעם לפעם אף התעו ררו קבוצות של יהודים שעלו ארצה , חידשו את יישובן של ערים נשמות , והוסיפו מימד משלהם למירקם הזיקה בין עם ישראל לארץ ישראל . עם זאת , ברורכי כל עומקה ואינטנסיביותה של זיקה זו לא , שינו באורח יסודי את הווית הגלות של עם ישראל . עם ישראל לא נגאל , ארץ ישראל המשיכה לעמוד בשממונה , לא שונה המאזן הדמוגרפי של הארץ והיישוב היהודי בה נשאר שולי וקטן עד לעלייתה של הציונות המודרנית . וזהו הפרדוכס : מחד גיסא , זיקה לארץ ישראל בעוצמה שאין כדוגמתה , עד שאפשר לומר שזיקה זו עיצבה את זהותו של עם ישראל וכי לולא קיומה היו היהודים הופכים לכת דתית גרידא , ללא זהות לאומית ; מאידך גיסא , אותה זיקת לא תורגמה לתגועת המונים בעלת משמעות חברתית מאסיבית , שהיה בכוחה לקונות את מהלכי ההיסטוריה במה ששייר ליישובה של ארץ ישראל , רק הופעתה של הציונות המודרנית הוציאה פוטנציאל זה מן הכוח אל הפועל , הפכה את התקווה לממשות ואת ארץ ישראל למרכוו הממשי-ולא רק האידיאלי או האוטופי-של עם ישראל .
|
|