|
|
Page:II
ההסטורי לבין תמונת הזכרון הוא מבחן קשה להסטוריון בן זמננו : כביכול הגיבורים של הסיפור ההסטורי שהוא סיפר יוצאים מקיברם , אוחזים בגרונו ומתריסים כנגדו : לא כך היו הדברים , אתה מציג אותנו בראי עקום ! לא אחת המיפגש בין ההסטוריון לבין העדים החיים הוא מיפגש חסר תוחלת : ככל שהחוויה המעצבת שאותה העדים מבקשים לתעד היתה חזקה יותר , כן ההסטוריון , המשתדל לשלב אותה במסגרות המגבילות של התיעוד ושל ההקשר ההסטורי , מוצא עצמו בנתיב התנגשות עם תמונת הזכרון של העדים : התיאור ההסטורי החותר לאמות מידה של אובייקטיביות , של הערכות ריאליות , לא יכול לספק את הצורך הנפשי של העדים לשחזר את עוצמת הרגע ההוא , שנשאר חרוט בזכרונם כמיכוות אש . העצב החשוף של העדים איננו אלא סיפור מעשה שגרתי , מרגש יותר או פחות , של ההסטוריון . כל כמה שיתארו ההסטוריונים את המיפגש בין אנשי הבריגדה היהודית בשלהי מלחמת העולם השניה עם ניצולי השואה , עדיין יטענו השותפים למיפגש , שהסיפור לא סופר . כל כמה שיסופרו סיפורי הניצולים מן השואה , הם ימשיכו להרגיש ולקבול שסיפורם לא סופר . ואפשר להוסיף ולהכביד דוגמאות לאותו מיפגש לא מספק , או לא אפשרי , שבין התמונה ההסטורית לבין תמונת הזכרון . כאשר נטלתי על עצמי את המשימה לכתוב את הביוגרפיה של ברל כצנלסון , לא הכרתי אישית את ברל ואת אחיו גיבורי התהילה . בעיני הוא היה דמות הסטורית , שאותה למדתי להכיר באמצעות המסמכים שקראתי ולמדתי במרוצת עבודת המחקר . גם לא היה לי נסיון בכתיבת ביוגרפיה . אף אינני רואה את עצמי כביוגרפית מקצועית , אלא כהסטוריונית , שרואה בביוגרפיה אחר מן הענפים של הכתיבה ההסטורית . השאלה , האם הדיוקן שאצייר יעלה בקנה אחד עם הדיוקן החרוט במוחם של מכריו , מוקיריו או יריביו של ברל , לא הטרידה אותי בעת איסוף החומר ואפילו לא בעת הכתיבה . אך ככל שהתקרבתי לסיום הספר , שאלת הזיקה בין הדמות שעלתה מן הכתובים , היא הדמות ההסטורית , לבין הדמות הזכורה לבני שיחו של ברל , שרבים מהם עדיין חיו בעת שהספר יצא לאור , החלה להציק לי . לא יצאתי להרפתקה זו , ששמה כתיבת ביוגרפיה , כאשר בדמיוני משורטטת מראש דמותו של האיש , ואני בסך הכל אמורה לתרגם את מרחב הדמיון שלי לשפת התיאור והניתוח ההסטורי . נהפוך הוא : האישיות של ברל לא היהה מפוענחת לדידי . דרגת החופש שיש להסטוריון בעת כתיבת מונוגרפיה
|
|