|
|
Page:13
הבגידה הגדולה , כשכל הדלתות בעולם ננעלו בפניהם , והוא הרגיש שעליו לתמוך בהם ולסמוך אותם במו ידיו . לדבריו , הם היו כמו נרות דולקים , נרות כחולים - פיקדון יקר שנמסר לידיו , למעשה נרקמה שם תחושה של שותפות , כי כאשר אתה שותף בהעברתם של מאות אלפי אנשים ממחנות המעבר בגרמניה שלאחר המלחמה לעבר החומה הבצורה הבריטית , חייבת להיות בידיך תשובה חד - משמעית , זה תמיד הכול או לא - כלום , זה לא בדיוק דיון אקדמי מנוכר על משמעות הצדק ההיסטורי כאפשרות של אי - צדק אנושי ופוליטי , כאשר פיקד על'כנסת ישראל', חודשים ספורים לפני שהביא את 13'אקסודוס', מצא יוסי בחור בן 18 שניצל ממוות בגיל נו כאשר שהעמיד פנים כי מת . הבחור נדד ממקום למקום , התגייס לצבא האדום , ניגן בחצוצרה ועד סיביר הגיע ומשם בחזרה לחזית הבלטית , בסוף המלחמה חזר לביתו בבוקרשט כפטריוט רומני , עם צרור בגדים ישנים והצוצרהי איש משכניו לא רצה בו , הוא סולק מבית הוריו , שנתפס בידי זרימי הוריו נעלמו והוא לא ידע מה עלה בגורלם . הוא הגיע לאונייה לופת בחוזקה את החצוצרה - כל רכושו עלי - אדמות . יוסי שראה כיצד הוא אוחז בה , כאילו היתה שריד אחרון ממשפחתו , התיידד איתו מתוך חמלה וכבוד , ענד על זרועו סרט עם סמל בצורת חצוצרה ובכל פעם שהיה צורך להודיע משהו - היה בא למקום שנבתר לכך ומחצרץ , היכולת - או שמא הצורך - של יוסי להבין את הבחור היתה אומנם אישית , אך גם נתבססה על תפיסת המוסד לעלייה ב'שאליו השתייך , שאנשיו כונו'האצולה המשרתת', אנשים אלה פעלו לבדם , איש - איש בפני עצמו , בערים , בנמלים , בנתיבי
|
|