|
|
Page:13
התחלות באוקטובר 1977 נענו רבבות אזרחים לקריאתה של עירית תל אביב יפו ויצאו אל הכיכר המרכזית לרקוד ולשיר כביטוי לשמחה ששטפה את הארץ כולה עם בואו לירושלים של אנואר א סאדאת , נשיא מצרים . הוותיקים נזכרו בשמחה הספונטאנית , שהוציאה את הישראלים אל הרחובות באמצע הלילה שבין ה 29 וה 30 לנובמבר , 1947 כאשר הסתיים מניין הקולות בעצרת האו"ם ונפלה ההכרעה לטובת חלוקתה של ארץ ישראל והקמתה של מדינה יהודית . ביקורו של סאדאת בירושלים היווה מהפך חד לא רק בפוליטיקה של המזרח התיכון אלא בראש וראשונה בתודעתם של הישראלים . שלושים שנות איבה ערבית בלתי מתפשרת נעצו עמוק בהכרתם של הישראלים את החשש הטראגי שהשלום הוא חלום רחוק , כמעט משיחי , משום שבצד הערבי "אין עם מי לדבר . " לכן , נאלצים הישראלים להמשיך באותו קיום חמוש , ומשיבים מדי פעם מלחמה כדי להבטיח את עתידם מכוח ההרתעה הצבאית , בהיעדר התפייסות ונכונות לפשרה בצד שכנגד . והנה מופיע על במת הכנסת מנהיג ערבי מרכזי , המוכן לדבר פנים אל פנים ולהביא את השלום , ממרחקיו המשיחיים , אל סדר היום הממשי . מיתוס ה"אין ברירה" התנפץ במעשה אחד , ותגובת רובו המכריע של הציבור הישראלי לאותה תגלית היתה שמחה גדולה . אולם החודשים שלאחר מכן עוררו גלים גואים של חרדה . כגודל השמחה לסיכויי השלום הנפתחים , כן עמקו המבוכה והתסכול כאשר נראה היה כאילו מגיעות שיחות השלום הצעירות אל מבוי סתום . התגנב החשש שמא מנחם בגין וממשלתו , אשר הוקמה בעקבות המהפך הפרלמנטארי של שנת , 1977 אינם מסוגלים להתנער מכבליהם הדוקטרינאריים והאידאולוגיים , ולהשלים את המעגל שפתח הנשיא םאדאת בביקורו . החשש שאחז בליבם של רבבות צעירים ישראלים , עייפי מלחמות , שמא תוחמץ ההזדמנות לשלום , הוא המנוע ש"התניע"
|
|
|