|
|
Page:299
לפני אוהל הסלטאן קריאה לתפילה שלא בעתה לאות מחאה . הסלטאן , שהחליט לדכא את ההתנגדות בעודה באיבה ואשר שם כבר במאסר אמיר שביקר את חוזה יפו , העניש את אנשי הרת האלה בכל התקיפות " , אולם לא הצליח להרתיעם מהבעת התנגדותם מחדש . בעת ביקורו של הקיסר בירושלים ערך המאך'ן קריאה לתפילה והוסיף לנוסחה המסורתית שני פסוקי קראן מן הפולמוס האנטי נוצרי ( סורה כג 93 יט . ( 34 אם היה בכך משום קריאת תיגר על הקיסר , היה זה לא פחות גם קריאת תיגר על הסלטאן ; ביטוי חריף למריבות על הפקרת עיר הקודש לכופרים המשוקצים . אין תימה שתקרית זאת , שעשתה לה כנפיים , הכעיסה ביותר את אלכאמל " . השמועה שנפוצה בדבר מסירת ירושלים לצלבנים , עוררה ביקורת קשה ברחבי העולם המוסלמי . ביטוי עז ניתן לה בשירים הרבים שחוברו לרגל המאורע . מקצתם שירי קינה , כגון ; 'מה איום הוא לראות את ירושלים נחרבת / וכוכבה הזוהר מתעמעם / כל דמעותינו לא יספיקו לבכותה / שהרי נחלי דמעה חייבים לזרום . ' מקצתם שירי תוכחה לשליטים , כאותו צופי אנונימי השם בפי ירושלים את המלים : 'אם התמעטו מגיני באלשאם , אם _חומותי חרבות וחורבני מתמיד / יופיע למחרת חורבני , אות קלון על מצחם של רבי השררה ' . ' הזעם התפרץ בדמשק בעוצמה רבה במיוחד , לפי שהעיר היתה אז נצורה על ידי אלכאמל ואלאשרף . כך השתלבו שני מאבקים : פוליטי ודתי . הדמשקאים היו קנאים מאוד לעצמאותם ונאמנים לשליטם ( האיובי ) אלנאצר דאוד . זיקה זו התבטאה כמאבק העיקש שניהלה האוכלוסייה , בצד הצבא הסדיר , נגד הצרים , כמו גם באבל שאפף את העיר שנפלה בידי הצבא המצרי . השנאה לשני אויבי עצמאותה עוד נתעצמה מתוקף הזעם על שאותם שני סלטאנים הם שהיו גם אחראים להעברת עיר הקודש לקיסר . וברי שלשליטה החוקי של דמשק , אלנאצר דאוד , היה עניין רב לנצל את פרשת ירושלים כדי ללכד את דעת הקהל סביבו . עם זאת , טעות תהא לראות בתגובה הדתית קטליזאטור גרידא של המאבק הפוליטי . דומה שהגורם הדתי התפתח באורח בלתי תלוי כגורם המדיני וקיים עמו יחסים של היזון חוזר . ואכן , התסיסה בנושא ירושלים , לפחות בחוגים האדוקים בדת , קדמה לחתימת חוזה יפו . ההיסטוריון אבו שאמה , שכיהן אז כמרצה במדרסה דמשקאית , מספר על תחושת אי השקט שחש , ביחד עם חכם ההלכה ( פקיה ) עז אלדין אלסלמי , בעניין עיר הקודש . נראה ששמועות התהלכו אז על המשא ומתן החשאי שהתנהל בין הסלטאן אלכאמל ובין הקיסר פרידריך השני . סביר ששני חכמי הדת חלקו את תחושותיהם עם מקורביהם . כאשר הפכו החששות לוודאות בשנת , 1229 התפרץ הזעם כלפי הסלטאן המצרי ואחיו במלוא עוצמתו . 'מסירת [ ירושלים , ' [ כותב אבו שאמה , 'המיטה חרפה על האסלאם וגרמה ניכור מוחלט בין תושבי דמשק לבין אלכאמל " . ' במסגד בני אמיה שבעיר נאמרה דרשה על ידי סבט אבן אלג'וזי , ששפכה עוד שמן על המדורה . בין השאר אמר בה חכם ההלכה החנבלי r 'המוני הצליינים לא יוכלו עוד לעלות לירושלים ... כמה תפילות נאמרו בה בעבר , כמה דמעות זלגו בה ! מה גדול קלונם של שליטי האסלאם . בעטיה של שואה זאת נשברים לבבותינו באנחות כבדות . ' אמת נכון הדבר שהדרשה נישאה ביוזמת אלנאצר דאוד , אך הדרשן הטעים שעשה כן גם כ'מצווה דתית ולהגנת כבוד 71 אבן שדאד , אלאעלאק _אלח'טירה — תאריה' לבנאן , הוצאת דהאן , דמשק , 1 _^ 63 עמ' ; 224 אבן אלעמיד , אח'באר אלאיוביין ( הוצאת כאהן — ; ו , ([ 1955 / 57 ] 18 עמ' . 138 י סבט אבן _אלגיוזי , עמי ; 656 מקריזי , סלוך , א , עמ' . 231 י אלעיני , עקר אלג'מאן ;( 191 rhc H 01 \ 11 a . pp . 19 ( 1- ) סבט אבן אלג'וזי , עמ' 4 . 655 י אבו שאמה , ד'יל , עמי א . 3 יג שם , עמ' . 158
|
|