|
|
Page:3
תמורת ויתור על כיבוש העיר ; אולם הצעתו נדחתה . עם תחילת מסע הצלבנים מטריפולי שבחוף לבנון דרומה נפסק המשא ומתן ומפקדי ירושלים נצטוו להתכונן למצור . כדי להיפטר מבני ברית מפוקפקים , פן יקומו גם הם עליהם בעת צרה , גירשו השלטונות המוסלמיים של העיר את האוכלוסייה הנוצרית . רק נשים , זקנים וטף הורשו להישאר . הגברים מצאו מחסה בבית לחם או בכפרי הסביבה ; בתוך כך סבלו מנגישות האוכלוסייה המוסלמית המקומית , שקנאותה עלתה ככל שהתקרבו מחנות הצלבנים . כך התרוקנה השכונה _הצפונית המערביתשל העיר , שכונת הנוצרים , שמרכזה כנסיית הקבר . לרגע עלה אף הרעיון להרוס את כנסיית הקבר , אולם המוסלמים הרפו מן המחשבה , בפחדם פן יעלו עליהם את חמת הצלבנים . העיר התכוננה למצור והתחילו אוגרים בה אספקה , צורכי אוכל וכלי מלחמה , והתושבים שקדו על חיזוק החומות " . להכנות לעמוד במצור נתלוו קשיים רבים , הואיל ואוכלוסיית הכפרים והעיירות שבסביבה התחילה נוהרת אל תוך חומות העיר הבצורה . הכרוניסטים מעריכים שאוכלוסיית העיר , שמנתה בימי שלום 20 אלף נפש בקירוב , הוכפלה פתאום והגיעה עד 40 או 60 אלף נפש , ולפי מקור מוסלמי אחד אף עד 70 אלף נפש ' . אין ספק שבעיית הפליטים היתה חמורה , אולם עם זאת היוו הפליטים גם כוח צבאי , אמנם משני בחשיבותו . בפקודת מפקד ירושלים נסתמו בורות המים שמחוץ לעיר וכן נסתמו מעיינות קטנים . את אשר התקשו לסתום הרעילו . לא קשה היה לחזות מראש שהתארכות המצור תביא בעקבותיה בעיות אספקה לנצורים , אולם בראש ובראשונה חוסר מים לאנשים ולבהמות במחנה הצרים על העיר . אותה שעה נשלחו למצרים הודעות על התקדמות הצלבנים . אלה הדביקו את ההודעות שיצאו מערי החוף , שהסכימו לעתים לשלם לצלבנים דמי כופר , בתנאי שלא יתעכבו במצורן אלא ינועו דרומה . למרות הסכנה הגלויה לירושלים לא היו הפאטמים מסוגלים להפעיל את חילות המצב שלהם אף בתחומי ארץ ישראל . שום עיר מערי החוף שבשלטונם לא היתה מוכנה להסתכן ולחסום את דרכו של המחנה הצלבני . גם אשקלון , החשובה בערי הדרום , הסתגרה בתוך חומותיה , שעה שאוכלוסי עזה ורפיח , המבוצרות פחות או המפורזות , נסו לתחומה "' . גדודי הצלבנים התקדמו לאורך חוף הלבנון דרומה ללא כל הפרעה וחדרו לתחומה של ארץ ישראל . כאמור , חילות המצב שבערי החוף , לרוב חילות _פאטמיים , הסתגרו בתוכן , ותושבי הערים בוודאי לא חשבו לחסום את דרכם של הצלבנים . אלה הגיעו עד קיסריה ומכאן , במקום להמשיך ליפו , פנו לפנים הארץ — לרמלה . זו נעזבה מתושביה , שברחו לשמע התקרבות הצלבנים . הללו השתכנו בתוכה ומצאוה מלאה כל טוב . בתום שלושה ימים התחילו הצלבנים עושים דרכם לירושלים . המחנות לא התקדמו ביחד אלא הלכו בדרכים שונות , אם כי קרובות . ביום 6 ביוני יצאו המחנות מרמלה ועשו דרכם דרך בית נובא וואדי בךיג' לקביבה , שזוהתה עם 'מבצר אמאוס' ( Emmaus Casteiium ) של הברית החדשה " . כאן מצאו המחנות , בעזרת מורה דרך ערבי , מקורות מים ובארות , ב , ירושלים תש"ד , חצור , 2 עמ' ז לזיהוי רפיח עם חצור על ידי מ' סגל , ראה : פראוור , הצלבנים , עמ' . 261 המכתב נתפרסם שוב לאחרונה על ידי מ' גיל , ארץ ישראל , ג , עמ' , 429 מס' 569 ( הוא מזהה את חצור עם קיסריה . ( : בתקופה הצלבנית זוהו עוד שני מקומות . עמואס ואבו 7 _ויליאם מצור ז , * . 9 שם , שם . 23 י' אבן אלאת'יר , א , עמ' 1199 ויליאם מצור ח , ; 5 ריימונד מאגילר , עמ' "' . 298 הכריחה מרפיח לאשקלון ידועה לנו ממכתב יהודי מן הגניזה : מאן , היהודים , ב , עמ' ; 200-199 ספר הישוב ,
|
|