|
|
Page:11
מובן שאין לראות בכתיבת היסטוריה אך ורק הטפה להשקפות העולם של ההיסטוריון , ויש הבדל בין תועמלן להיסטוריון . ההיסטוריון חייב להיות מודע לשוני בין העבר לבין ההווה שבו הוא עצמו חי . הוא חייב להכיר בכך שכל המרכיבים של החיים - החוויה האנושית , התרבות , האידיאולוגיות , תנאי החיים וכר - היו בעבר שונים במידה זו או אחרת . הוא חייב להיזהר מאנכרוניזם ולא להכניס יותר מדי אלמנטים מההווה שלו לתמונת העבר שאותו הוא מתאר . ההיסטוריון חייב להגיע לאיזון עדין בין ההבנה שהוא מגלה על סמך ההווה ובין ההכרה שהעבר היה שונה ממנו . הוא מנצל את ההווה כדי לשאול שאלות או להציע תשובות אבל חייב לזכור תמיד שנושא עבודתו הוא העבר ולא הוא עצמו ותקופתו . זו משימה קשה ולא כל היסטוריון עומד בה בכל חיבוריו . אלה המגזימים בהדגשת ההווה שלהם נענשים ביחס של זלזול ובביטול סלחני מצידם של ההיסטוריונים הבאים אחריהם , החיים אף הם בהווה שונה . נקודת ראות כזאת נראית לחוקרים בדורות שלאחר מכן מוטה ומוגבלת , הנוקטים בה נתפסים כשבויים באידיאולוגיה מסוימת , ולכן עבודתם איננה מביאה תועלת ממשית . לעומתם , היסטוריונים שמצליחים להגיע לאיזון , לצאת מנקודת המוצא של השקפתם וזמנם אבל להכיר גם את מגוון פניו של העבר ולעמוד על הצדדים השונים והדומים בינו לבין ההווה שלהם - זוכים לכתוב חיבורים העומדים במבחן הזמן ומשמשים את חוקרי ההיסטוריה הבאים אחריהם . אולי ניתן להביא דוגמה קיצונית ביותר להצלחה כזאת דווקא מתחום חקר המקרא : פורפיריוס , יליד צור שחי במאה השלישית לספירה , היה בין המלומדים הגדולים של העולם העתיק ותלמידו המובהק של הפילוסוף פלוטינוס . הוא התנגד לנצרות ונלחם בהשפעותיה . ברוח זו כתב פירוש לספר דניאל הממלא מקום מרכזי בעיצוב האמונה הנוצרית . פורפיריוס הציע פירוש היסטורי חדש למחצית השנייה של ספר דניאל , העוקר מספר זה את יסודות הפרשנות הנוצרית . ( לשיטתו , אם כי החיבור מעמיד פנים של נבואה לעתיד , מועד חיבורו האמיתי הוא לאחר האירועים , , vaticinium ex eventu בימי גזרות אנטיוכוס הרביעי , ולכן אינו מתייחס כלל לתולדותיו של ישו . (
|
|
|