|
|
Page:9
אהרן אופנהיימר מרד בר כוכבא — ייחודו ומחקרו מרד בר כוכבא , שאירע בשנים 135-132 לספירה , הוא הניסיון הרציני האחרון להחויר את העצמאות של עם ישראל בארצו , עד להקמתה של מדינת ישראל . המרד מתאפין באחדותו של העם ובהתלכדותו סביב הנהגתו של בר כוכבא , בניגוד למלחמות האחים ולמאבקים על ההנהגה שציינו את המרידות הקודמות שאירעו בימי הבית השני . כתוצאה מכך היה זה מרד רב עוצמה מבחינת מספר משתתפיו וכוחם , ועל מנת לדכאו נאלצו הרומאים להביא לארץ יחידות משמונה עד תשעה לגיונות ויחידות עזר רבות , שקובצו מרחבי האימפריה , ואת גדול מצביאיהם : יוליוס סוורוס , נציב בריטניה , ולא עוד אלא שככל הנראה שימש הדריאנוס הקיסר עצמו במשך זמן מה בתור מפקד של כוחות רומא . אף תוצאותיו של מרד זה היו קשות יותר משל קודמיו , לא רק מבחינת מספר ההרוגים , הפצועים והשבויים שנמכרו לעבדות , אלא גם בשל גזרות השמד וקידוש השם שבאו בעקבותיו , ובשל המשבר הכלכלי העמוק , תוך הידלדלות יישובית של יהודה והעתקת המרכז לגליל , ותנועה חזקה של ירידה מארץ ישראל לתפוצות . למרות העובדות הנזכרות קופח מרד זה בידי המחקר ההיסטורי , ורק בשנים האחרונות קיבל העיסוק בו תנופה , לא מעט בשל גילויין של אגרות בר כוכבא . אי שימת הלב הראויה למרד בר כוכבא נעוצה בשני גורקים : הראשון — אין בידינו שום יצירה ספרותית היסטורית מימי המרד , המתארת אותו מכלי ראשון . לשון אחר : מרד זה לא נתברך ביוסף בן מתתיהו משלו , שנתן בספריו תיאור מקיף ומשמעותי של המרד ברומאים בשנים 73-66 לספירה , אשר במהלכו חרב בית המקדש . העדרו של מקור כזה מאלץ את המחקר לשחזר את מרד בר כוכבא מפסיפס של עדויות חלקיות וקטועות , לעיתים סותרות ופעמים מגמתיות , המצויות בספרות התלמודית , בכתביהם של סופרים רומיים , בדבריהם של אבות הכנסיה ובכרוניקות השומרוניות , ולשבץ בהן את המשתמע מן הממצא הארכיאולוגי . כל אלה יחד אין בהם כדי לתת תמונה ברורה ומלאה של מהלך המרד או לפתור באופן חד משמעי בעיות קרדינליות , כמו היקפו הטריטוריאלי של מרד בר כוכבא , גורלה של ירושלים בעת המרד , האם נבנה בית המקדש , ועוד . הגורם השני — מקובל היה לראות את ראשיתה של תקופת הגלות בתולדות ישראל בחורבן הבית השני . השקפה זו היא בעלת יסודות אפולוגטיים , הנעוצים ברצק החוקרים הנוצרים פרוטסטנטים , בני המאה הקודמת וראשית המאה הזאת , להציג את חורבן הבית השני כעונש לעם ישראל , ובמקביל לו — את הופעת הנצרות כממשיכתה הנאמנה של
|
|