|
|
Page:30
ציונות ללא ציון ? עמדת הנהגת היישוב ומדינת ישראל בשאלת ירושלים 1949-1947 , מוטי גולני המדיניות הציונית והישראלית כשאלת ירושלים בשנים 1949-1947 נתפסת בדרך כלל בתור מדיניות בת זמנה ; דהיינו מקובל לראות בה נסיון של ההנהגה להגיב למתרחש בירושלים על פי נתוני אותו זמן . עם זאת , אפשר לנסות ולבדוק אותה מפרספקטיבה היסטורית אחרת , ולבחון את האפשרות שהוויתור הציוני על שלטון יהודי בירושלים בנובמבר , 1947 ההשלמה עם חלוקת העיר בקיץ 1948 וההכרזה על ירושלים כבירת מדינת ישראל בסוף שנת — 1949 כל אלה היו פרי תפיסה מדינית אחת , שגובשה כבר עשר שנים לפני כן , בשנת , 1937 בזמן הוויכוח הראשון על שאלת חלוקתה של _ארץ-ישדאל המנדטורית . לתפיסה הציונית בשאלת ירושלים היו שלושה יסודות חשובים שליוו אותה כל העת , לעתים תוך השלמה ולעתים בסתירה זה לזה . היסוד הראשון , הבסיסי , היה היחס הערכי והעקרוני של התנועה הציונית לזרמיה , שבוטא באמרה כי 'אין ציונות ללא ציון . ' היסוד השני היה המחלוקת בדבר הפתרון המדיני הרצוי לשאלת ירושלים , וכאן נעסוק בגישתה של ההנהגה שייצגה את הרוב בתנועה הציונית , ביישוב ואחר כך במדינת ישראל . מקומה הנפרד והמיוחד של העיר בכל הצעה מדינית לפתרון השאלה של ארץ ישראל הצריך חשיבה מקורית בכל הקשור לעתידה של ירושלים . מדיניותה של ההנהגה הציונית בעניין זה גובשה כבר בשנת , 1937 כפי שנראה בהמשך , והיא לא השתנתה מעיקרה עד שנת . 1947 היסוד השלישי בתפיסה הציונית היה חשוב כמיוחד בתנאים של שנת 1947 והשפיע יותר מן האחרים על מדיניות ההנהגה בשאלת ירושלים כתקופה זו . עיקרו היה בהערכה , כי המשך קיומו של היישוב היהודי מותנה בריבונות מדינית בחלק _מארץ ישראל לפחות . בתנאים מסוימים הערכה זו עודדה דרישה ציונית לריבונות בירושלים או בחלקים ממנה ן במקרים אחרים , כמו בשנת , 1947 היא קידמה דווקא את ההכרה בהכרח לוותר על ירושלים כולה . בהנהגה שקבעה את קווי המדיניות בשאלת ירושלים כשנים 1949-1947 נותרו שני אישים שהיו בעלי תפקיד בולט בעיצובה של המדיניות הציונית כבר בשנים ; 1939-1937 דוד בךגוריון , יושב ראש הנהלת הסוכנות ואחר כך ראש ממשלת ישראל , ומשה שרתוק
|
|