|
|
Page:510
הגידול הכללי של האוכלוסייה הערבית בירושלים בתקופת המנדט בתוך העיר העתיקה עצמה לא הביא עמו בניית מבנים חדשים בחלק זה של העיר . דומה כי ריבוי הבנייה בשלהי השלטון העות'מאני הביא לרוויה מסוימת בבנייה באזור זה . כמו כן , חוקי הבנייה והשימור הקפדניים שהנהיגו הבריטים בקשר לעיר העתיקה גרמו לכך שלא חל שינוי משמעותי במערך הפיזי החיצוני של העיר העתיקה בירושלים בתקופת המנדט . לעומת המצב בעיר העתיקה , גידול האוכלוסייה הערבית בשטח שמחוץ לחומות הביא בתקופת המנדט להתפתחויות מרשימות ולשינוי רב בנוף הפיזי של אזור זה , למרות המספר הקטן יחסית של תושבים שהיו בו בסוף תקופת המנדט 31 , 500 ) לא יהודים מחוץ לחומות לעומת 33 , 500 בתוך העיר העתיקה , ולעומת קרוב ל 100 , 000 נפש יהודים מחוץ לחומות . ( הדבר נבע משתי סיבות עיקריות : לאוכלוסייה הערבית לא היו בעיות בהשגת שטחי קרקע לבנייה מחוץ לחומות . חלק מן הקרקעות היו בבעלותן של משפחות ערביות עשירות שגרו בעיר העתיקה , ושהחלו בחלקן לצאת אל מחוץ לחומות עוד בשלהי השלטון העות'מאני . בנוסף , בניגוד ליהודים , לאוכלוסייה הערבית היה קל הרבה יותר לרכוש שטחי קרקע נרחבים מהכפריים הערביים בסביבה ומבעלי קרקעות אחרים באזורים אלה . על כן בנו את בתיהם בעיר החדשה שמחוץ לחומות ברחבות ועל פני שטחים גדולים יחסית , עם גינות מקיפות מסביב ובפיזור רב . זאת ועוד , הבנייה הערבית בעיר החדשה הייתה ככלל שונה מיסודה באופייה מן הבנייה למגורים היהודית באזור זה . הבנייה היהודית , החל מראשיתה במאה התשע עשרה ובהמשך בתקופת המנדט , הייתה מאורגנת והתבצעה על ידי אישים וגופים יהודיים שבנו בתי מגורים בעבור אנשי קבוצות חברתיות שונות , ולעתים קרובות גם בצפיפות רבה ( לדוגמה , שכונות 'הכוללים , ' 'בתי ההקדש , ' השכונות של עדות המזרח , שכונות ה'אגודות , ' ואף שכונות רבות שנבנו בתקופת המנדט הבריטי . ( לעומתה , הבנייה הערבית הייתה רובה ככולה בנייה פרטית של אנשים שמצבם הכלכלי אפשר להם לבנות בתי מגורים מודרניים . התושבים הערבים לא בנו ככלל מחוץ לחומות שכונות מאורגנות לפי תכנון כולל המתבצע על ידי גוף אחד . הם לא הקימו ארגוני בונים ודיירים שדאגו לבניית שכונות , לפיקוח על הבנייה הכללית של השכונה ולארגון החיים וסדריו . רק לאחר סיום הבנייה נתקבצו בתיהם לגושים של מגורים , שזכו לכינויים של שכונות על שם האזורים שנבנו בהם . הבתים נבנו במקומות שבהם אפשר היה לרכוש קרקע לבנייה לאור תכניות הפרצלציה ( חלוקת הקרקעות ) שנעשתה בשטח . הקרקעות נמכרו לכל דורש בהתאם ליכולת הרכישה שלו . כתוצאה , שכונות המגורים היו בדרך כלל של תושבים עשירים או לפחות של אנשי המעמד הבינוני שיכלו לאפשר לעצמם בנייה כזאת , בעוד שהאוכלוסייה הדלה המשיכה להתגורר בעיר העתיקה , כאשר הצפיפות בה בקטעים מסוימים אף גברה . 22 בן אריה , 'שימורה ותכנונה' ( לעיל , הערה , ( 10 עמי , 486 ובהמשך במאמר זה . 23 על הבנייה היהודית מחוץ לחומות במאה התשע עשרה ראו : בן אריה , ירושלים החדשה ( לעיל , הערה ( 17 במקומות רבים בכרך זה . 20 . 24 ג _0 ; וו 0 י ()( ת , י 18 ו 121 ) ז _* _01 ח 1 _י 8 [ חח 1 ו 111 . 0 . _318211 תו י 1 * 1 . ווו _^ יות _!!;! ח \\ _י 71 ו 1 _א 1 ז _[? 11 י ( 1 י 0 ז 10 _וכ 1 _\ _4 . /\ . 0 § 6 9 א 1 . ק . 1493 . וראו שם גם נתונים על בעלות על קרקעות בעיר החדשה , כולל לוח על אדמות ערבים , יהודים ואחרים המסתמכים על הספר : 4-1 _^ 4 _\ ו 9 ו . \ : ו _10 ח 0 _*^ י \ 0 7 /<< - דז _םי וו £ 5 . חחי 1 ) 1 _|< 1971 ) יץ 11 . 1 _\ _10 \\ _וי 1 ן 1 ר 1 \ _1 _וו _( 1 _^ 111 _^ 11 x 111 111 \ _י _11 ו 1 ו 11
|
|