|
|
Page:9
השמות שרובם עבריים במקורם , קצתם ארמיים ויווניים והנה הם עוטפים אצטלה ערבית ; רק היהודים ממשיכים להשתמש בשמות העבריים המסורתיים ואף מנסים לעת מצוא לזהות שם מקום ערבי עם שם מקום מקראי או בתר מקראי מתחת לאדרתו הערבית . מצע לשוני זה מצא את עצמו מתחרה כעבור ארבע מאות וחמישים שנה בשפת כובשים חדשה , בצרפתית המדוברת של הצלבנים והרומית , שפת הכרוניקות והמסמכים הרשמיים , שגם אותן דחקה הצרפתית במאה השלוש עשרה . במשך מאתיים שנה התמלאו שוקי הארץ ונמליה , שמות הרחובות וככרות הערים , הארמונות , הכנסיות והמבצרים בצלילי ניביה הצפוניים של השפה הצרפתית . אולם הצרפתית לא יכלה לה לערבית ואם כי נשארה לשון השליטים , בחלקה אף הפכה ללשון הסחר הבינלאומי בים התיכון . כשהיא מתובלת במלים משפות רומאניות אחרות ובאוצר מלים ערבי — היא לא השתלטה כשפת הארץ וקל וחומר לא דחקה את רגלי הערבית . אוצר השמות הגיאוגראפיים במאות השתים עשרה והשלוש עשרה עושה אמנם רושם צרפתי , אולם מספיקה גרידה קלה כרי למצוא מתחת למה שנראה צרפתי את השם הערבי . רק מקומות מספר , לרוב מבצרים שבנו הצלבנים , נושאים שמות צרפתיים ממש כגון ; מונפור , 3 למון , בלואר . אולם אף כאן יש שהם לעתים תרגום מערבית כגון בלנש גךד והיא תל אלצאפי . ויש גם להפך — אולם לעתים רחוקות — כגון ח'רבת לסתרי הסמוכה לעתלית והיא אינה אלא " ) Destroit מעבר צר ( " של הצלבנים . ויש שמות שעם יציאת הצלבנים חזרו למה שהיו , כגון "שט 1 ? לךן" — Chateau Pelerin ) "מבצר הצליינים , ( " ששבה להיקרא עתלית . עם תום שלטון הצלבנים נעלמה הצרפתית ולא השאירה כל זכר עד אשר תישמע מחדש בארץ בחילות נפוליאון בסוף המאה השמונה עשרה . ארץ ישראל נשארה ביסודה דוברת ערבית כשפה המדוברת של הכל , עד ערב תקופתנו אנו , אם כי השתמרו או הובאו לתוכה במשך הזמן גם לשונות אחרות , כגון עברית , יידיש , לאדינו ותורכית . פחות חודר ופחות ניתן למעקב , אולם בשל כך לא פחות ריאלי , היה תהליך שני , של התאסלמות , משותף אף הוא לארץ ישראל ולכל שכנותיה עד פאתי המגרב מכאן וגבולות הודו מכאן . בתהליך זה , ששלביו לא תמיד ברורים , מילאה תפקיד מרכזי החקיקה המדינית , חקיקה חוזרת ונשנית במשך דורות שהשיגה את שלה . ההתאסלמות לא היתה מעשה חד פעמי ואף לא תהליך קצר זמן , אלא תהליך שהתמשך ושינה לאט את המבנה של תושבי ארץ ישראל . החקיקה הרשמית הפלתה לרעה את אלה שלא קיבלו את דת האסלאם , הפרידה בין אלה ובין המוסלמים בחיצוניותם תוך כדי השפלת ה"לא מאמינים" בלבוש , בבהמות הרכיבה , במסוי , בהעסקה במנהל המדינה ואף ברדיפות מקומיות או כלליות שפרצו מדי פעם בפעם . לחץ מתמיד זה , דור אחר דור , הביא שינר חשוב בהרכב הדתי שהפך במשך הזמן לשינוי אתני של ארץ ישראל . הארץ נעשתה מוסלמית לא רק בשכבות שליטיה אלא גם ביישובה . יישוב מוסלמי זה היה אך במעט תוצאת משקע של התיישבות ערבית ואפילו מוסלמית שבאה מן החוץ ; בעיקרו של דבר היא היתה תוצאת תהליך של התאסלמות היישוב הנוצרי על כיתותיו ויש אף לשער של היישוב השומרוני והיהודי ps : w w . VK בתחילת המאה השתים עשרה , עם הכיבוש הצלבני , שעה ששפע מקורות מאפשר ראייה ברורה של המצב , היו אמנם עדיין איים לא מוסלמיים , וביניהם העיר ירושלים , ואף שטחים מסוימים , כגון סביבות בית לחם , ירושלים ועד רמאללה , נצרת והר תבור , אשר שמרו על יישוב מקומי נוצרי , ברובו יעקוביטי מונופיסיטי , כנראה , ומיעוטו יווני
|
|