|
|
Page:12
מסוחרים ומזרים , נוצל לרוב לצורכי הצבא . במאה הארבע עשרה נעשה בו שימוש נוסף — האדרת שם הסלטאנים וסיפוק צורכיהם הראוותניים . אך הצלחותיה הצבאיות , מעמדה הפוליטי היציב ונכסיה הכלכליים של המדינה תרמו תרומה זמנית ומועטת לאוכלוסיה המקומית . השלטון בארץ לא נועד לסייע לפיתוחה לתועלת אזרחיה , אלא לקדם את האינטרסים של העלית השלטת . רק ממלוכים מעטים נושאי משרות שהו דרך קבע בארץ ישראל . לכאן הגלו קצינים סוררים , ורבים מן הפוקדים אותה היו צליינים ואורחים לשעה , שלא התכוונו להשתקע בה לצמיתות . המבנים שהוקמו בערים באו לספק בעיקר צרכים דתיים או צבאיים . רוב בעלי הכישרון והיוזמה הגרו מארץ ישראל אל מרכזי השלטון בסוריה ובמצרים . יבוליה החקלאיים של הארץ הופנו רובם למצרים , כדי לספק מזון לאוכלוסייתה ולמנוע האמרת מחירים שם . בתחום התרבותי לא נוצרה כמעט בארץ ישראל יצירה בעלת ערך . לקראת סוף המאה החמש עשרה , כאשר הידלדל אוצר המדינה ונמשכו השקעות הכספים בתחומים לא רווחיים , הועמקה התהום בין השליטים והתושבים המקומיים . תופעה מרכזית בתולדותיה של הארץ בתקופה הממלוכית היתה התמורה הבולטת ביחס המספרי שבין האוכלוסיה הנוצרית והאוכלוסיה המוסלמית . מעתה יושבה ארץ ישראל בעיקר מוסלמים — לאחר שהנוצרים , הלאטינים , גורשו ממנה . השתנה גם היחס בין מרכזי האוכלוסיה השונים ו ערי החוף נהרסו , ירושלים ירדה לדרגה של עיר שולית , יפו ועכו , ערי המסחר הבינלאומי , ניטשו , וערי מחוז , כמו טבריה , ירדו מאוד בחשיבותן . לעומת זאת עלה ערכן של עזה ושל צפת . אחרי הכיבוש הממלוכי שרר אמנם בארץ ביטחון מפני סכנה מבחוץ ; כוחם הצבאי ושיטות ממשלם של השליטים אף הבטיחו את היציבות ואת הסדר . אך לקראת סוף התקופה ( במאה החמש עשרה ) התרופף מצב הביטחון בחלקים נרחבים של הארץ . הממשל לא טרח לפקח , ממקום מושבו בקהיר , על נציגיו בארץ ישראל , אף לא הצליח למנוע מהם ומן הבדווים , שבתקופה הצלבנית נסוגו עמוק אל המדבר , את הפגיעה באוכלוסיה העירונית . חיל המצב הממלוכי הקטן , ששכן דרך קבע בארץ , לא הספיק לבלימת פשיטות הבדווים . לתקופה זו , סוף המאה החמש עשרה , אופייניות התפרצויות חוזרות ונשנות של הבדווים , על אף מסעי הענישה של חיל המצב הממלוכי . גם התנהגותם של המושלים והפקידים המקומיים לא התחשבה בנתינים . המינויים ניתנו למרבים במחיר , והשוחד היה דרך נפוצה ביותר להשגת יעדים שונים . נציגי השלטון , שראו את ישיבתם בארץ כזמנית , דאגו להחזיר לעצמם את ההוצאות על משרתם , שנקנתה בכסף , על ידי הכבדת עול המסים על התושבים . מינויים לזמן קצר ותחושת אי הביטחון והארעיות שחשו הפקידים ובני העם יצרו ביניהם מחיצה של אי אמון ועודדו ניהול כושל , התעלמות מהוראות ומעשי שחיתות . היו אמנם כמה נוסעים תיירים שמתיאוריהם משתמעת התפעלות מן הביטחון ששרר בארץ ומהשפעות המסחר הבינלאומי , שנתיביו עברו בה : ... " ומתעשרים עמים בה [ בארץ ישראל ] ונושאים ונותנים בכפרים ובכרכים ובדמשק ושבים לבתיהם בשלום , כי הדרכים בטוחות מאד מאד" ( ר' יצחק בן מאיר לטיף , . ( 1485-1480 אבל רוב התיאורים חשפו מצב עגום ומדכא של ארץ זנוחה ונתונה בירידה . הרמב"ן , שעלה לארץ ישראל ב , 1267 כתב לבנו נחמן ; "ומה אגיד לכם בענין , 7 אדץ , כי רבה העזובה וגדול השיממון וכללו של דבר כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו , ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ
|
|