|
|
Page:13
13 מהפכה של שמחה כלי הנשק של המהפכה הזאת היו מיקרופונים, אורגנים, דרבוקות וגיטרות חשמליות . היא הופצה בתקליטים, בקסטות, בדיסקים וביוטיוב . החלוצים שלה היו כותבים, מלחינים, זמרים, סוחרים, אוהבי מוזיקה, שדרני רדיו, סוכני תרבות שמה שעמד לנגד עיניהם הוא לא מחאה או דחף להוביל לשינוי . הם רצו לשמוח ולשמח, הם רצו ליצור, והם האמינו ביצירה שלהם . יצירה ששואבת השראה ממנעד אינסופי של מקורות : מהקולות של פיראוס וברצלונה, מהמקצבים הלטיניים של הסלסה והרומבה, מהזמרים הערביים והסרט של שישי, מהרוקנרול, מהדיסקו וההיפ - הופ שבאו מאמריקה, מהסן רמו האיטלקי ומהשנסון הצרפתי, מהפיוט הספרדי בן אלף השנים . הרבה מאמצים נעשו כדי להשתיק אותם . למחוק אותם . הם היו עצם בגרון של התרבות הישראלית המרכזית . בשנות החמישים קראו להם "צעקנים" ו"קקופוניים", בשנות השמונים ״זמרי קסטות״ ו״זמרי חתונות״, בשנות האלפיים ״זבל שלא ברא השטן״ . פעמים רבות הם זכו להכרה רק אחרי שמתו . אבל הם לא שתקו . להפך . קולה של המוזיקה המזרחית הלך ונעשה חזק, ברור ומרכזי . היא התקדמה והתפתחה והגיעה להישגים שאפשר היה רק לחלום עליהם בעשורים הראשונים לקום המדינה . ממוזיקה שנשמעת במחשכים, מוזיקה שההאזנה לה היתה כרוכה לעיתים בבושה ובהסתרה - למוזיקה שנחגגת בראש חוצות, למושא גאווה . המוזיקה המזרחית הפכה למגדירת המוזיקה הישראלית . גם למי שניסו להשתיק אותה הוצע כיסא לצד שולחן המועבט, כור היתוך אמיתי, כזה שנותן מקום לכל התרבויות ומאפשר להן להשתלב, אבל גם לעמוד כל אחת בזכות עצמה . יוצריה וסוכניה של המוזיקה המזרחית ייצגו זהות ישראלית מלאה ושלמה - גם מערבית וגם מזרחית, גם עכשווית וגם יונקת מהמסורת . ממועדון אריאנה ועד קיסריה, מהכרם ועד היכל התרבות, זו מהפכה של שמחה . מאה שנה אחורה, אלף שנה אחורה דרך המוזיקה המזרחית אפשר לשמוע סיפור ישראלי חדש . רק צריך להקשיב . במשך דורות סופר סיפור אחד על ישראליות וציונות . סיפור עם התחלה ברורה, אי אז בסוף המאה ה - 19 עם העלייה הראשונה והחלוצים שבאו ארצה והשאירו מאחוריהם עולם שלם של מסורת ומנהגים מהגלות . גם המוזיקה הישראלית, לפחות בסיפור המוכר, מתחילה עם שירי ההורה של ההתיישבות העובדת . הרוק הישראלי מתחיל בסוף שנות השישים . עולם חדש מופלא . המוזיקה הישראלית - מזרחית לא באה מן הים . אמנם היו בה אלמנטים חדשים שהתאימו לחיים בארץ ישראל, אבל כולם נוצרו מתוך חיבור למסורות עתיקות . נסמן שתי תקופות כנקודות ציון : הראשונה מההיסטוריה הרחוקה, בימי תור הזהב של התרבות היהודית בספרד, והשנייה בימי חידוש התרבות העברית והקמת המדינה, בשנות העשרים של המאה ה - 20 . אלף שנה אחורה, מאה שנה אחורה . בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, יהודים חיו תחת שלטון מוסלמי בתנאי פריחה יחסיים שהביאו ליצירה ענפה של שירה עברית עם זיקה לתרבות הערבית . משוררים שהמפורסמים בהם היו רבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי כתבו שירים נצחיים שמלווים את מעגל החיים היהודי מאז ועד היום . העדנה הזאת הסתיימה סופית עם גירושם של היהודים מספרד ב - ,1492 אבל הספרדיות נשארה מורשת תרבותית ליהודים שחיו במזרח התיכון וצפון אפריקה . היא היתה בעבורם סמל להמשכה של המסורת המפוארת של החכמים הספרדים, כאשר סגנון התפילה והפיוט המשיך בבתי הכנסת, בשולחנות השבת ובשמחות המשפחתיות . התפוצה היהודית בארצות האסלאם התחלקה במאות הבאות לארבעה מוקדים עיקריים : ארצות צפון אפריקה - מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב ; הארצות הדוברות פרסית - איראן, בוכרה, אפגניסטן ; חצי האי ערב - בעיקר תימן ; וארצות א - שאם - אזור סוריה ועיראק של ימינו . הקהילות נשאו מאפיינים שונים, שהרי המרחק בין איראן למרוקו גדול הרבה יותר מהמרחק בינה ובין רוסיה, לדוגמה . ועדיין, החיים תחת שלטון מוסלמי, המסורת הספרדית, הריחוק היחסי מההשכלה האירופית ובהמשך ההדרה החברתית בישראל הובילו לאיחוד כל התפוצות האלה תחת כותרת אחת - "עדות המזרח" . גם מבחינה מוזיקלית, בין המסורות קיימים הבדלים רבים . נדיר, למשל, למצוא בית כנסת שמשלב בין סגנון ירושלמי, מרוקאי או תימני . אבל המסורות הללו נובעות ממקור דומה ומשותף, שהתאחד בטבעיות במאה ה - 20 . את נקודת ההתחלה השנייה, זאת של ההיסטוריה הקרובה, בחרנו לסמן מאה שנה אחורה, בשנת ,1924 באירוע שולי לכאורה . בשנה הזו נפגשו שלוש נשים שזרעו רעיון מהפכני לתקופתן - לחבר את מסורת יהודי המזרח עם העבריות והישראליות המתחדשת . ברכה צפירה ושרה לוי היו שתי נערות ילידות הארץ ממוצא תימני, שהגיעו לפנימיית מאיר שְׁפֵיָה עם הקמתה . מורתן, הדסה קלוורי, עלתה זמן קצר לפני כן מגרמניה . קלוורי עזרה לשתי תלמידותיה להכיר בכישרון האמנותי שלהן, ועודדה אותן לעלות על הבמה ולהציג את עושר התרבות והמסורת שהביאו איתן מהבית . הן הפכו בתוך כמה שנים לאושיות תרבות חשובות . ברכה צפירה הפכה למוזיקאית מצליחה שחיברה לחנים ערביים למילים של ביאליק . שרה לוי - תנאי הקימה את תיאטרון המחול התימני ״ענבל״ וכתבה כמה משירי הילדים המוכרים עד ימינו . הדסה קלוורי פעלה לשילוב הרקמה התימנית באופנה העברית החדשה . שלושתן חגיגות המימונה בגן סאקר בירושלים, ,1971 השתתפו בתנועה תרבותית שביקשה לחדש את התרבות העברית צילום : משה מילנר, אוסף לע"מ
|
|