|
|
Page:10
לעזה, רועי רוטברג ז"ל . בן 21 היה במותו והותיר אחריו את אשתו ואת בנו התינוק . מסתננים מעזה חדרו לקיבוץ, רצחו אותו והתעללו בגופתו . על קברו נשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את אחד ההספדים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל . קריאת המילים היום מצמררת . "אתמול עם בוקר נרצח רועי . השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם . לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי . איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו ? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים ‑ השכחנו זאת ? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים . "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית . לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים . מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו . אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו . אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע . על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא ‑ ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו . את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום . אל נירתע מלראות את 10 יעל דרזניק
|
|