|
|
Page:14
זו מלכודת מוות, חשב שגיא . אם נישאר כאן דיננו נגזר . יחד עם חברתו, הם פתחו בריצה החוצה תחת מטר כדורים כבד, וחצו את הכביש . חלק מהמכוניות שחנו על הכביש בערו, גוויות היו שרועות לצדן, גברים ונשים פצועים זעקו לעזרה . לאן לברוח ? לשגיא לא היה מושג . אבל הוא ראה נחיל גדול של אנשים רצים בשדות, והם החלו לרוץ בעקבותיהם, מלווים בהתפוצצויות ובקולות ירי אוטומטי . הם היו בטוחים שהמחבלים דולקים בעקבותיהם, סוגרים עליהם . ואכן, כמה מהרוצחים רדפו אחריהם בטרקטורונים, וירו בהם כמעט מטווח אפס . תוך כדי ריצה, כמה מהנמלטים הפעילו טלפונים ניידים בניסיון להבין מה קורה . קריאות נואשות לעזרה בקעו מהטלפונים, בעיקר מקיבוץ בארי הסמוך . המחבלים היו גם שם ! בדרכם היו כאלה שקרסו, משנשימתם נעתקה . אחרים צרחו בקולי קולות, בעיניים קרועות מאימה . שגיא ראה שרבים נוטשים את הקבוצה, ונוהרים אל העצים והשיחים, בתקווה למצוא שם מחסה מפני רודפיהם . אבל הרוב המשיכו לרוץ, ולבסוף, תשושים, עברו להליכה מהירה . כך, במשך ארבע שעות, הם עשו מרחק של כ ‑ 20 קילומטר, עד שהבחינו ברכבים צה"ליים לצד דרך סלולה . התברר שהם הגיעו למושב פטיש . אזרחים נסערים והמומים הקיפו אותם והרעיפו עליהם שתייה ואוכל, ובעיקר חיבוקים חמים . הם ניצלו ! באתר המסיבה החרב פשט ייאוש מוחלט בקרב אלפי הצעירים שניסו לברוח או להסתתר, וחשו ניצודים כחיות פרא . הם באו לרקוד, לשתות וליהנות, וההילולה הנפלאה נהפכה באחת לגיהינום מדמם . כל תקוותיהם שהאירוע יחלוף במהרה נגוזו כשהתברר להם שאיש לא הגיע לחלץ אותם . הם הבינו שהם עומדים למות מוות נורא ואכזרי מידי רוצחים ברברים . אבל למה ? וכיצד ? היו מחבלים שנשאו גרזינים ושיספו בהם את צווארי קורבנותיהם, אחרים דרכו בהנאה על ראשיהם המדממים . עמית, אחד מחבריו של שגיא, חש שמותו קרוב, ושדבר לא יציל אותו עוד 14 חרבות ברזל, לבבות שבורים
|
|