|
|
Page:14
עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו ? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים . השכחנו זאת ? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים . דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית . לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים [ . . . ] אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו . זו גזירת דורנו . זו ברירת חיינו ‑ להיות נכונים וחמושים . חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו . רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו . רועי, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת . הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב . כָּבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו . 14 אוגדת עזה נכבשה
|
|
|