|
|
Page:14
שניצלים, פרגיות, אורז וסלטים . מה הטעם ? חשבתי ודפקתי על הדלת של השכנים ממול . דניס פתח אותה מתוך שינה, מעט מבוהל, מנסה להחזיק את העיניים פקוחות בכוח . זאת היתה הפעם השנייה שנפגשנו מאז שעברתי לדירה בשבוע שעבר . הוא נראה מופתע ומרח את כף ידו על הפנים בניסיון להעיר את עצמו . "סליחה על השעה, אחי," התנצלתי . "כן, כן, ברור," הוא השיב, "הכול בסדר . " הוא התבונן בי, ממתין לראות מה אני רוצה ממנו באחת ‑ עשרה בלילה . "תגיד, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מה אתם אומרים על קצת אוכל להמשך השבוע ? " הרמתי שתי קופסאות ביד כדי להסביר . "ויש עוד," אמרתי . הוא התעורר ברגע, שואל במבט מה הסיפור . "לא, אל תדאגו," ניסיתי להרגיע . "יש לי פשוט סוג של בלת"ם ואני צריך ללכת למילואים, לא מתוכנן, הכול תקין, לא משהו רציני, באמת, אין לכם מה לדאוג, האוכל פשוט ייזרק לפח אם לא . . . " "אנחנו נשמח," הוא קטע אותי בחיוך כשהבין שנחסך ממנו שבוע של בישולים . "אבל הכול באמת בסדר ? " שאל . הוצאתי את הקופסאות מהמטבח שלי אחת ‑ אחת ומסרתי לו אותן בזהירות, שלא ייפלו . "יהיה בסדר," אמרתי . מול הארון בחדר השינה התחלתי לארוז . צריך תחתונים וגרביים, ולבוש חם, זה הכי חשוב . אחרי שבועות שלמים בסדיר על סף היפותרמיה, נשבעתי שלא עוד . כשאהיה מילואימניק, הבטחתי אז לעצמי, אסחב גם פוך לשטח אם צריך . במיוחד עכשיו, בדצמבר ; כי הרי ידוע שקור בצבא מורגש יותר מקור באזרחות . וכמו שבתחזית מפרסמים את מדד החום בצל, עוד יבוא יום וידברו על מדד הקור בצה"ל . התחלתי לשנן את פק"ל החום הקבוע שלי, בזמן שהעיניים רצו בין המדפים . פליז, חם ‑ צוואר, חולצות תרמיות, גטקס, כפפות וכובע גרב, שנהפך למסכת פנים אם צריך . אבל כשהסתכלתי לאחור על כל מה שנזרק על המיטה, הבנתי שחצי מהציוד שלי לא כאן . אני בכלל לא ערוך למילואים, ובטח שלא למלחמה . גם המדים והנעליים הצבאיות שלי נמצאים אצל ההורים בדרום, יחד עם שקית בד של 14 גדי עזרא
|
|