|
|
Page:13
ככה, מהרגע להרגע ? מילא תזַמנו מסודר, תנו התראה, כמה ימים כדי שהבן אדם יתארגן, אבל מחר על הבוקר ? " הטחתי בו . "אחי, על מה אתה מדבר ? " הוא ענה, וברקע נשמעו צעקות . "אני לא איתך בשיחה, תגיע לבסיס, אני כבר פה, אין זמן . " ניסיתי להסביר שאני אולי לא יודע איך זה מילואים, אבל עם כל הכבוד, אני סטודנט למשפטים ויש לי עבודה להגיש ואני אוכל להצטרף אליהם רק בעוד כמה ימים . "זה חשוב, תגיע, אין לי זמן לפרט," הוא ענה בענייניות . "לא, לא הבנת . הקורס שלי בלימודים חשוב," הסברתי . רן שתק ולרגע חשבתי שפשוט ניתק . "זאת מלחמה," הוא אמר לבסוף . "בסדר ? זה רציני, תגיע . " אני לא זוכר איך הסתיימה השיחה . והאמת היא שאחרי ששמעתי את המילה "מלחמה" ממילא כבר לא הצלחתי להקשיב . ברגעים כאלה הדבר הראשון שחושבים עליו הוא לא הדגל או ההמנון, אלא משימות החיים הקטנות שמתחילות להתרוצץ בראש : אנשים להודיע להם שאיעדר, דברים לאסוף מהדואר, חשבונות שצריך לשלם . התחלתי למלמל רשימות שאצטרך להכין ‑ ציוד למילואים, ציוד מבצעי, ציוד אישי, חומרי קריאה ללימודים . בלי ששמתי לב הגעתי לחניה . היא היתה מלאה ברכבים שייקחו מחר את כולם לעבודה, ללימודים, לסידורים, לחיים השגרתיים שהם כל דבר חוץ ממלחמה . בשקט, נשארתי ישוב במכונית דקות ארוכות, נושם עמוק, מנסה לחשוב מה יהיה ואיך הולכים להיראות הימים הקרובים . בטח נעביר כמה לילות בעל האש ובצחוקים, ניסיתי להרגיע את עצמי . קיוויתי שהקריאה היא יוזמה של קצין שלישות מבולבל שהחליט לקרוא לכל המילואימניקים, סתם כי אפשר, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני טועה . עד לפני רגע, הצרה הגדולה ביותר שלי היתה קיצוץ מכסת המילים בעבודה שעלי להגיש . ועכשיו ? רגע, יש לי בכלל נעליים בבית ? בדירה, אחרי שסיימתי לסדר את כל הקופסאות במקרר ולקחתי זמן להתאפס, הבנתי שאין לי מושג מתי שוב אהיה כאן ובאיזה מצב יהיה האוכל כשאחזור . הסתכלתי עליהן מונחות במדפים, מלאות 11 יום בעזה 13
|
|