|
|
Page:12
ואינו עוד . שמונת אלפים ושש מאות איש שפונו בשמונה ימים . המוני הפלסטינים שהגיעו למחרת הפינוי אל היישובים, שנהיו בן לילה יישובי רפאים ‑ חלקם סקרנים, אחרים מבקשים לפרוק זעם . עד אותו יום היו המקומות בלתי נגישים עבורם . איים בלתי מושגים של אושר ושפיות נהפכו ברגע נטושים ופרוצים . וחמאס, שפחות משנה לאחר מכן השתלט על הרצועה . מאז השתנתה המציאות, כנראה לתמיד . צבע אדום, ריצות חפוזות לממ"דים, דיווחים על קסאמים שכבר לא הקפיצו אף אחד . גם לא אותי . שגרה . השדרן עבר סוף ‑ סוף לשיר שקט יותר כשהטלפון צלצל, ועל הצג הופיעה שיחה ממספר חסום . הסקרנות האנושית מתבטאת בצורה הטובה ביותר ברגעים כאלה . לא יכולתי לעמוד בפיתוי גם אילו רציתי . עניתי, ואחרי כמה שניות של שקט נשמעה מהצד השני הקלטה בקול מתכתי . "זוהי הודעה ממרכז הקישור," בישרה וביקשה שאקליד את המספר האישי שלי כדי להמשיך . הייתי אזרח כבר שנה וחצי, בלי דקת מילואים ברזומה ; לא היה לי מושג מה זה "מרכז קישור", אבל זה נשמע מספיק חשוב כדי שלא אנתק . הקלדתי את המספר תוך כדי נהיגה, ואחרי כמה רגעים נוספים של שתיקה, ההקלטה חידשה את עצמה והכריזה שעלי להתייצב מחר בדחיפות ביחידה . שום פרט נוסף לא נאמר . השיחה התנתקה, והלב שלי האיץ . כבר לא ראיתי את הכביש, והגוף נסע הביתה על אוטומט . בעיקר הייתי מבולבל . באותה תקופה ההפגזות על הדרום התגברו, ופרשני חדשות דיברו על עלייה במתח מול עזה, אבל להקפיץ אותנו ? הם השתגעו ? הולכים למלחמה או משהו ? עברתי עוד מחלף בלי להסתכל על השלט, עוקף מכוניות בלי לחכות שיפנו לי את הנתיב . איפה המדים שלי בכלל ? והעבודות לאוניברסיטה, שיט ! אין מצב שאני מגיע, החלטתי עם עצמי, כל הסמסטר ילך לי על השטות הזאת . כשנכנסתי לרחובות הפנימיים שהובילו לשכונה שלי, החלטתי להרים טלפון לרן המ"פ . "אני לא בא," הצהרתי . "אתם לא נורמליים, 12 גדי עזרא
|
|