|
|
Page:9
2009 . 1 . ,3 יום שבת, 54 : ,23 סמוך לעזה העולם סגר עלי במהירות . רק בטור הלוחמים הארוך לעבר הרצועה הבנתי שזה לא אימון או הדמיה, אלא הדבר האמיתי . שזה סוף ‑ סוף קורה . רעמים אדירים של הפצצות נשמעו, והשמים נדלקו . האדרנלין מילא לי את הגוף אבל רעדתי מפחד . "אני נכנס לעזה עם נשק שלא עובד," מלמלתי, מנסה לנער את עצמי מההלם . אבל אז, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, החלה הצעידה לעבר הגבול . ככה נראית תחילת מלחמה ? אין חצוצרות, הכרזה כלשהי ? ואיך הם ממשיכים לנוע כאילו כלום ומאפשרים לזה לקרות ? ולמה זה קורה דווקא לי ? מרוב שיתוק לא הצלחתי לכעוס . לא לצעוק . לא לחשוב . על מה בכלל אמורים לחשוב כשנכנסים לשטח שהאפשרות למות בו קרובה כמו נשימה ; שהיכולת להרוג בו זמינה כמו אוויר ? המשכתי ללכת בלי לשים לב לסדר התנועה . טיל נורה, והעיניים נעצמו מהבזק האור . רעם מחריד נשמע, ורעש מטוסים וארטילריה החריש את האוזניים . "אני נכנס לעזה עם נשק שלא עובד," המשכתי לומר, הפעם מעט יותר בקול, מנסה להתגבר על הרעש, מקווה שהפנמת המציאות תוציא אותי מהשוק ; אבל גם מייחל להיבלע באדמה החולית שתחתי, להיעלם ולהתעורר במקום אחר . אם מישהו יורה עלי, החלטתי, אני נשכב קדימה, מקווה שיחסלו אותו לפני שיספיק לתקוע בי כדור . ככה, כמו בסיוטים הכי גדולים שלי . מולי להבות ודמויות בלי פנים שנעות כל הזמן קדימה . חשוף, צעדתי אל האש שלפני, מיתמרת וזוהרת . שער הכניסה לגיהינום הואר בפצצות תאורה . 9
|
|